‏הדוב האחורי: זה ייגמר בדגל

לא כולם זוכים לזה, אבל אני זכיתי. במקום העבודה שלי אני עובד עם אנשים בני כל הגילאים ולפחות עשרה לאומים. הבוס כמו בוס אמיתי הוא איטלקי. אחד האנשים הכי נחמדים שהיכרתי בחיי ואם הייתי מאמין בעניין הזה של הלאומיות הייתי משליך אולי לאיטלקים כולם, אבל אני לא מאמין גדול בדברים האלה אז אכתוב רק שהאיש האיטלקי שהוא הבוס שלי הוא אדם דגול.

ב-17 במרץ רצינו להכין לו מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת שלו. אחד העובדים שכבר עובד בחברה יותר מעשר שנים נתן לנו טיפ שיום ההולדת של רוברטו נופל כל שנה, כבר ארבעים וארבע שנים על יום ההולדת של איטליה. הרעיון המתבקש היה לקשט את המשרד של רוברטו בדגלים של איטליה ואחת העובדות שמתמחה בבישול צרפתי דווקא הכינה בעצמה בופט שלם של טעימות יומולדת לא רעות בכלל.

כשרוברטו קיבל את רשות הדיבור והתכוון לברך את כולם, במקום ברכה יצאה לו מין אנחה כזאת, משהו מסוג, כשאני רואה כל כך הרבה דגלים של איטליה מסביב, או של גרמניה או לא חשוב של איזו מדינה, אני מתחיל לחשוש לעצמאות שלי. אחר כך הוא דיבר על החברה ועל כמה זה טוב להיות מועסק בה וכמה זה לא תמיד פשוט לנהל את כל זה.

בבית, ניסיתי להשלים את קצה הנצח של קן פולט, השלישי בסדרה, אבל משהו לא התחבר לי פתאום במחשבות. במקום להיצמד לסיפור המרתק שמעתי וראיתי בדימיון את רוברטו מביט בדגלים של המדינה שלו ובמקום להתרגש, מביע פחד. פחד כן ועמוק. איך זה יכול להיות?

שמעתי וראיתי בדימיון את רוברטו מביט בדגלים של המדינה שלו ובמקום להתרגש, מביע פחד. פחד כן ועמוק. איך זה יכול להיות?

למחרת במשרד דיברתי עם אחת העובדות, גם איטלקיה וגם מתוקה, אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא יכול להסיק מזה כלום על האיטלקים והיא אמרה שלדעתה רוברטו היה עצוב כי הוא פשוט לא מסוגל לחשוב על עצמו בתוך שכיר. למרות שיש עליו המון אחריות הוא נולד להיות בוס וכשאתה חוגג יומולדת או עצמאות זה לא תמיד קל לחלוק את זה עם מישהו אחר, בן אדם או מדינה.

ובארוחת הצהריים כשהמשכתי לדבר על זה, כי פתאום הבנתי שהשתלטה עלי אובססיה שדרשה לפענח את התמונה שנצרבה בי באותה חגיגת יומולדת לא חגיגית במיוחד, שמעתי מהעובד הכי צעיר בחברה שלנו דווקא, רומני בן 22 שכולם חושבים שיש לו עתיד גדול בחברה, שביום שבו כל האזרחים תולים דגלים של המדינה שלהם וחוגגים לה עצמאות, הם חוגגים באותו הזמן את עובדת היותם שכירים. הכול הרי יחסי, גם העצמאות ומהי עצמאות של אדם אחד אם לא חוסר העצמאות של זה הכפוף לו.

היה משהו מרהיב בדברים של הבחור הצעיר. הוא ראה את זה כמו שזה. בדיוק כמו שזה. ובדיוק כמו שאני לא הצלחתי לראות כל השנים. כי כשכולם תולים את אותו הדגל, כולם אומרים בעצם אנחנו העובדים שלך. אנחנו הכפופים לך. אנחנו הנתינים. זאת לא חגיגה של עצמאות אלא חגיגה של כפופים לאיזו ישות שאין לה פה ואין לה עיניים. יש לה רק דגל.

כשחייתי בישראל מעולם לא תליתי דגל. לפחות לא בשנותיי הבוגרות. אני בטוח שקודם לכן, בילדות, בנעורים אהבתי את זה. כולם אוהבים את זה. אבל אז זה הפסיק.

כשחייתי בישראל מעולם לא תליתי דגל. לפחות לא בשנותיי הבוגרות. אני בטוח שקודם לכן, בילדות, בנעורים אהבתי את זה. כולם אוהבים את זה. אבל אז זה הפסיק. אני לא יודע מתי ואיך אבל זה פשוט קרה.

לפני יומיים חזרתי מביקור אצל אמא. היא בסדר, תודה. הייתי אצלה שבוע וזה היה שבוע מלא בתמונות, בקולות, בריח של בית. היא בטח הופתעה כשבין מעט החפצים שהחלטתי לקחת איתי חזרה לברלין היה גם הדגל. לא מהפלסטיקים האלה שמקבלים מתנה מהבנק של המדינה מקופל בתור העיתון של המדינה אלא דגל בד אמיתי. כזה שנעים להחליק עליו את היד.

בשביל מה אתה צריך את זה שם? אמא שלי שאלה אותי כשישבנו לאכול ביחד מרק עגבניות, אותו מרק עגבניות שהיינו אוכלים כל כך הרבה פעמים כשהייתי חוזר מהבית ספר. אני לא יודע, אמרתי לה. אבל היתה לי שנה טובה בברלין. היכרתי את אליס, מצאתי את העבודה החדשה אצל רוברטו, יש לי דירה שאני אוהב להיות בה, כמה חברים שכיף לי להיפגש איתם פעם בשבוע או יותר.  והדגל? היא שאלה והסתכלה עלי. כמה אתגעגע למבט הזה הישיר כשהיא נועצת בי עיניים ומחכה לתשובה.

אני חושב שהשנה אתלה אותו. זה בטח יהיה דגל ישראל היחיד ברחוב שלי, אולי בשכונה או ברובע כולו. אם להיות כן, אין סיכוי שהייתי מוציא אותו למרפסת אם הייתי עכשיו בתל אביב. אבל כאן, אני לא יודע, אולי זה פשוט עניין של עצמאות.

—

[interaction id="572c510b5dc790645be11f7a"]

—

הירשמו לניוזלטר של ברלין היום

[wysija_form id="3"]