‏בלוג אטלנטה: איך כמעט קנינו את הבית הראשון שלנו באמריקה (עם טרמיטים)

ימי ראשון בבוקר הם זמן מיוחד. אפשר מצד אחד להתקשר לבנק בישראל או לחברת כרטיסי האשראי ולברר נושא כספי כלשהו ומצד שני לעשות את זה תוך כדי קריאת ספר במיטה שכן סוף השבוע פה נמצא בשיאו.

כך מצאתי את עצמי מתענג על עלילות האקלברי פין של מארק טווין ובמקביל מאזין לתקליט של אחד הבנקים המספר לי כי אני רק מספר 34 בתור. הקול מהעבר השני הציע לי לנסות את הצ'ט החדיש באתר ולקבל מענה מהיר ובאמת זה רעיון מצוין אבל לך תסביר להם שככה אי אפשר לקרוא ספר.

האקלברי פין היא יצירה אהובה עלי במיוחד ולמרות שכבר קראתי את הספר פעם או פעמיים או יותר, תמיד טוב לחזור אליו והחיים כאן באמריקה הם בהחלט סיבה טובה לסיבוב נוסף.

בדיוק כשהגעתי ל-30 בתור של הבנק, נכנסה אשתי לבושה בבגדים תקופתיים של תחילת המאה ה-19 באיזור נהר המיסיסיפי.

"אתה חתכת גנדרן ריחני נהיית, מיטה וכלי מיטה ודאי ושטיח ברצפה, אבל אני יושנת עם החזירים בבית מלאכה לעורות. בחיים לא ראיתי כזה מפונק. אתה תראה שאני כבר יוציא לך חלק מהפוזה הזאתי לפני שאני יגמור איתך, כמה רוח 'תה עושה, מה?"

יכול להיות שהיא לבשה בגדים אחרים ואמרה דברים שהם לא בדיוק אלה אבל אתם מכירים איך זה כשאתם קוראים ספר ונשאבים לתוכו.

היא גילתה שיש בית פתוח במיקום טוב וליד בית ספר עם ציון גבוה ורצתה שנלך לראות אותו. בארצות הברית הציונים של התלמידים חשובים פחות מהציון שבית הספר עצמו מקבל. מפת הנדל"ן וגובה מחירי הבתים נקבעים במידה מסוימת גם על פי דירוג בתי הספר הקרובים.

אז אני אולי גנדרן ריחני אבל 'ני אף פעם לא אומר לא לגברת עם שמלה וכובע שמבקשת ממני יפה להזיז ת'ישבן ולצאת איתה לטיול כדי להביא מים הביתה או כדי לקנות איזה בית ישן שם למטה איפה שהנהר. אולי אם זה יהיה בית טוב אוכל אפילו לבנות חתכת רפסודה ולשוט בה כמה ימים מתי שיהיה לי זמן והגברת לא תתעצבן מדי או תבקש ממני שאעזור לה עם ההכנה של הריבות.

סגרתי את הספר בצער ונפרדתי מהאק וג'ים החבר שלו. קיוויתי שעד שאחזור הביתה הם יישארו במחבוא שלהם ושאף אחד לא יתפוס את ג'ים ויסגיר אותו בגלל שהוא כושי ואסור לו להסתובב ככה בחוץ באיזורים שלא שייכים למדינות החופשיות.

השכונה שאליה הגענו מצאה חן בעינינו מיד. שילוב של בתים פרבריים לא צמודים מדי זה לזה ובעיקר בעלי זהות עיצובית עצמאית. שני שלטים עם המילה For Sale ומכונית האאודי המצוחצחת של סוכנת הנדל"ן סימנו בחגיגיות את הטריטוריה המוצעת למכירה.

טרודי שקיבלה אותנו בתוך הבית סיפרה לנו איך שנכנסנו שהיא מרתיחה קינמון במטבח כדי להיפטר מהריח של הכלבים שהיו לבעל הבית. לאשתי הריח לא הזכיר כלבים אלא יותר פגר של סוס שהושאר באורווה למשך זמן אבל לי דווקא נעם ריח הקינמון ועכשיו לך תדע מה באמת התפגר שם בבית לפני שהגענו.

הדבר הראשון שמשך את העיניים בבית חוץ מהמחיר שאפשר בקושי לקנות בו דירת חדר ברמת גן היתה החצר הגדולה. משכתי את אשתי החוצה כדי שתתרשם פחות מהמבנה המט לנפול ויותר מהגינה. "תסתכלי על זה," אמרתי לה. "בגודל של מגרש כדורגל". כבר יכולתי לדמיין את עצמי בקלות שוכב על הערסל וקורא את החצי השני של האקלברי פין.

"חצר מהממת," היא הודתה, "וגם השכונה מסביב נראית כל כך מעניינת. הרבה יותר משכונות אחרות שראינו עד היום."

ראיתי איך למרות הבית הישן היא מתחילה להרגיש כמוני, שיש כאן פוטנציאל למגורים. מקום שאפשר יהיה לקרוא לו בית.

טרודי בינתיים הוציאה מהתנור מגש של עוגיות שאפתה בעצמה, כנראה מתוך אריזה של עוגיות שסוכני נדל"ן קונים בסטוקים כדי לאפות בבתים פתוחים המיועדים למכירה. זה התרגיל הכי ישן בספר אבל כל עוד העוגיות טעימות, זה תמיד עובד.

"אז אתם מישראל? אני גם יהודייה. לאיזה בית כנסת אתם שייכים?" היא ביקשה לדעת. התחלתי לספר לטרודי על הביקור היחידי שלנו עד כה בבית הכנסת דה טמפל באטלנטה אבל אז נכנסו פתאום שניים, גבר שחור נמוך קומה בלי שתי השיניים הקדמיות ואישה ורודת לחיים כבת שבעים. היא היתה מתוקה ולבושה בג'ינס אופנתיים והוא זועף ובבגדים שחורים.

"תסתכלי," אמרתי, לאשתי. "הם מהספר."

"איזה ספר?"

"הספר שקראתי בבית לפני שיצאנו. את הוצאת אותי מהמיטה, את לא זוכרת?"

היא לא ממש הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה וניגשה לטרודי כדי לשאול אותה כמה עולה ה-HOA או המחיר החודשי שצריך לשלם לועד השכונה.

הגבר השחור, כבן שישים, נעמד לידנו והיכה ברגליו על הריצפה.

"מה עם הריצוף, גברת?" הוא שאל את סוכנת הנדל"ן.

הוא היה חסר סבלנות והלך מצד לצד בבית בלי לעצור לרגע ומבלי להישיר מבט אל עבר סוכנת הנדל"ן.

"בעל הבית אמר שאין לו בעיה עקרונית להחליף את הריצוף וזה באותו המחיר שהבית מוצע בו, ללא תוספת."

"זה צריך ריצוף חדש לגמרי," הוא אמר. "זה יעלה לי עוד 'שרת אלפית, 'שרים אלף לפחות."

האישה סמוקת הלחייים הלכה אחרי הגבר השחור ולרגע לא יכולתי לקבוע אם הם זוג או שפשוט נכנסו יחד מהספר, כל אחד מעמוד אחר. בניגוד אליו היא היתה סבלנית וחייכנית ונראתה כמו מישהי שאולי עבדה בחייה בתוך יועצת נימוסין לאנשים שאיבדו את זה בדרך.

"הריצוף באמת דורש חידוש," היא אמרה. "אני החלפתי לא מזמן ריצוף אצלי בבית. זאת לא בעיה גדולה."

עוד רגע והגבר משך את כולנו איתו החוצה אל החצר. משהו בנחישות שלו הצליח למגנט אותנו אליו. עמדנו לידו בזמן שבחן את השטח שמחוץ לבית. הוא לא התעכב על הדשא או סביב העץ הגדול שעמד במרכז הגינה אלא נעמד יציב במרחק כמה מטרים מדלת היציאה והביט למעלה אל הגג.

"גברת, 'ני רוצה לדעת מתי בפם-האחרונה הבעלים החליף ת'גג?"

"לפני חמש שנים, לפי מה שאני יודעת," היא השיבה לו מיד.

"לפני חמש שנים? בחיים לא! רק מטומטם 'ימין לזה. הגג הזה הרוס לגמרי, זה צריך להעיף ולסדר חדש. יעלה לי עוד 'שרת אלפים לפחות."

משהו בביטחון של סוכנת הנדל"ן החל להיסדק ככל שהאיש חסר הנימוסין המשיך לסקור את הבית.

הגברת המבוגרת ניגשה אלינו אחרי שטרודי והגבר השחור נכנסו שוב לבית ולחשה על אוזנינו. "אני החלפתי לפני חמש שנים אולי את הגג, זה יכול להיות סיפור מאוד יקר. אם הוא יודע על מה שהוא מדבר, יש כאן הוצאה גדולה."

אשתי התחילה להבין שנכנסנו לתוך סיפור. שהבית במחיר מציאה עם החצר הגדולה שאפשר לעשות בה ארוחות ליל סדר לאורחים מישראל הוא לא כזה מציאה.

"הם מוכרים לנו חתול בשק," היא אמרה לי בעברית.

האישה בעלת הלחיים הורודות סיפרה לנו שזה חבל שצריך כל כך הרבה לשפץ כי היא באה כדי לקנות. היא גרה בשכונה הסמוכה בבית מסוג ראנץ' – כלומר קומה אחת עם מרתף – ואפילו יש לה עליית גג קטנה אבל עכשיו היא זקוקה לבית שכולו מפלס אחד.

מצד שני, אמרתי לאשתי וגם לאישה המבוגרת, חמש עשרה או עשרים אלף דולר פותרים פה את הבעיות ועדיין מדובר בבית עם מיקום מצוין וחצר שעושה חשק לשבת בה ולקרוא ספרים או…

"גברת, גברת," התפרץ לפתע האיש השחור חזרה לתוך הבית. הוא יצא בעצמו לחצר הקדמית וחזר ממנה נסער.

כולנו נדרכנו והתקרבנו אליו כי כבר למדנו בזמן הקצר שבילינו איתו שהוא מבין דבר או שניים בקניית בתים באמריקה, דבר שלפחות אני ואשתי לא יכולנו לומר על עצמנו.

"את 'כולה לגיד לי מה בל-הבית מתכוון ל'שות בקשר לטרמיטים?"

"טרמיטים?" האישה המבוגרת הזדעקה. "הוא ראה טרמיטים?"

סוכנת הנדל"ן שנראתה עכשיו כמו צל חיוור של עצמה יצאה עם הגבר השחור החוצה. לרגע נותרנו עם הגברת המבוגרת.

"אם יש פה טרמיטים הבית הזה גמור," היא אמרה ולחייה האדימו עוד. "אני שמעתי סיפורים נוראיים על טרמיטים. סיפורים נוראיים. אי אפשר להיפטר מהם."

יצאנו שלושתנו החוצה ונעמדנו ליד הגבר השחור. הוא הצביע על שורה של ברגים שנקדחו לרוחב הכניסה בתוך יציקת הבטון שעליה עמד הבית וגם באחת מקורות העץ הנמוכות.

"'ני יודע טוב מאוד מה זה," הוא אמר. "זה הטיפול שעושים כשיש טרמיטים, נכון? תסתכלו כמה הקידוחים פה קרובים 'חד לשני. כל חמש אינץ' הם תקעו בורג. זה אומר שיש כאן מכה של טרמיטים מהגיהנום. הם עושים פה חיים משוגעים בתוך הקורות האלה. אני אומר שבטח ניסו לעשן אותם או משו או ל'זריק חומר, אבל זה לא פשוט, מה? אני מהבית הזה מסתלק מיד."

הגבר השחור יצא ואיתו גם שארית הרוח במפרשים של סוכנת הנדל"ן. היא התקשרה מיד למשרד שלה כדי לברר אם ידוע להם על בעיית טרמיטים אבל בעצם זאת היתה דרך להסתיר את המבוכה שלה מאתנו.

"זה בית שלא שווה כלום," האישה אמרה לנו. "אני לא הייתי מוכנה לגור כאן בשום מצב. בכל מקרה, אם אתם רוצים, אני גרה בשכונה הקרובה ויש שם בתים למכירה, אתם יכולים לנסוע אחרי."

"אני חושבת שראינו מספיק להיום," אשתי הודתה לה לפני שנפרדנו.

נסענו חזרה הביתה.

לשנינו היה חבל שחלום הבית-עם-חצר-גדולה באמריקה לא הצליח להבשיל באותו אחר צהריים של סופשבוע. איזה ישראלי בארץ או בעולם יכול לדמיין דבר כזה, עיסקת נדל"ן שנופלת בגלל נמלים?

"מזל שהאיש ההוא הגיע, הא?" אשתי אמרה לי כשנכנסו שוב לדירה שאותה אנחנו שוכרים פה. "עוד היינו קונים את קן הנמלים ההוא."

"כן," אמרתי ומיהרתי לספר שלי שחיכה לי באותו המקום בדיוק.

האק וג'ים שוב היו על הרפסודה. זה היה לילה של ערפל סמיך והאק עבד על איזה שני ברנשים וסיפר להם שיש לאבא שלו אבעבועות שחורות ושהוא צריך עזרה. הם שמו מטבע זהב של עשרים דולר ושלחו אותו על קורת עץ, העיקר לא להתקרב אל הילד שעשוי להיות חולה בעצמו. האק חזר אל ג'ים וסיפר לו שעכשיו יש להם סוף סוף קצת כסף. הם רק צריכים להמשיך ולקוות שהעיירה הבאה אורך המיסיסיפי שייכת לאחת המדינות החופשיות וששם ג'ים יוכל סוף סוף להפסיק לפחוד שמישהו יכוון אליו קנה של רובה וילך להסגיר אותו.

עוד יום ראשון באמריקה. בסך הכול אני חושב שאני נהנה פה.

—

אודות זמן מקומי