חופש גדול כמו באמריקה

מאת צבי יוליס

ככה פתאום בזמן שאנחנו עסוקים בשיפוצים לקראת מעבר לבית החדש שלנו באמריקה גילינו, אבל ממש בדרך המקרה, שבעוד שבועיים מתחיל החופש הגדול. אתם יכולים לדמיין שבאמריקה כמו באמריקה הכל טיפה יותר גדול וגם החופש הגדול גדול יותר, לפחות כאן במטרופולין אטלנטה. לא פחות מעשרה שבועות של תעסוקה צריכים ההורים למצוא לילדים וזה לא פשוט גם כי המחיר לקייטנה שבועית (הקייטנות כאן כולן על בסיס שבועי) הוא כ- 250 דולר בממוצע. הנה לכם הוצאה חגיגית לכבוד הקיץ וזה עוד לפני שהתחלתם להזיע. 

בשנה שעברה רשמנו את הילד לקייטנת תיאטרון מבטיחה. למופע הסיום הגענו לבושים בגדים חגיגיים ודגל ישראל (דמיוני) קטנטן. הדגל נשאר מקופל כל משך ההצגה כשהצלחנו בקושי להבחין בכוכב שלנו, בין השורה האחרונה לקוליסות, מנסה לנופף לנו שהוא רואה אותנו. אלה היו רגעים קטנים של חסד כשהשחקנים החובבים לפניו יצרו מדי פעם את הפתח שדרכו הוא השתדל כל כך להציץ.

"ואני כבר דמיינתי את הילד בתפקיד הראשי בדרך לברודווי," אמרתי לאשתי. "היא לא כזאת רחוקה מאטלנטה, את יודעת."

בשבוע שלאחר מכן התנחמנו בקייטנה של חב"ד התכשיט היהודי קיבל את המקום הראוי על הבמה ונראה הרבה יותר שמח לפגוש את החברים שלו משם. כמו שאמר שייקספיר, שגם אם לא היה משלנו, השכיל להבחין: כל העולם במה ובכל פינה של הבמה יש סניף של חב"ד שמחכה להאיר את השחקן היהודי שבתוכנו.

גם השנה נירשם לקייטנה של חב"ד לשבוע או שבועיים ואחרי שנוציא את 500 הדולרים האלה נוכל לפנות עוד 250 דולר לטובת קייטנה באווירה הודית, כלומר רק המדריכים הודים והמנהלת וחלק מהמשתתפים אבל בסך הכל זאת קייטנת תכנות לכל דבר, בעיר החדשה שאליה אנחנו עוברים ונקראת Cumming. לא סתם תכנות אלא תכנות ביחד עם משחק מחשב שנקרא מיינקראפט שהילד שלנו גילה לפני חודש ומאז נדמה שכל ההיסטוריה או המשמעות של החיים בכלל הפכה לפיקסל בודד ברקע.

אחת מדיירות השכונה סיפרה לי ממש השבוע שאת החופש הם מתכוונים לעשות בדרכים. סבא וסבתא שלה גרים בעיר קטנה באלבמה, חצי שעה מברמינגהאם. קרובים של בעלה גרים בפלורידה ואמא שלו גרה בפנסילבניה.

"כל שנה אנחנו צריכים לנסוע 14 שעות כדי לפגוש אותה, השנה לשמחתי היא מגיעה לטנסי אז נוכל להיפגש שם. זאת נסיעה לא ארוכה של 4-5 שעות."

"אז אתם נוסעים דרומה, מערבה וצפונה. ובמזרח אין לכם אף קרוב?" התפלאתי. "נגיד בדרום קרוליינה?.."

"במזרח, לא. אין לנו שם אף אחד."

לרגע יכולתי להזדהות איתה כי גם לנו במזרח ארה"ב אין אף אחד. 

גם הילדים של השכונה יתפזרו הקיץ. חוץ מ-א' הגדול שיישאר פה עם הוריו ואחיו, א' הקטן למשל כבר עבר עם משפחתו לעיר בשם סוואני שהיא עוד אחת מערי המטרופולין הגדול של אטלנטה. בעוד שבועיים החברים ששיחקו יחד בבית הספר וגם אחרי הלימודים כבר יהיו רשומים כל אחד לבית ספר אחר, בעיר אחרת וההורים יינסו עד כמה שאפשר להפגיש ביניהם ולשמור על הקשר.

כי גם זאת אמריקה, ארץ המעברים הבלתי פוסקים. 

הנה למשל אמא של ק' ילד בן 11 שפגשנו בבריכה שנפתחה מחדש השבוע לכבוד הקיץ והחופש הגדול. היא סיפרה לי שזאת הפעילות הראשונה שלהם פחות יותר אצלנו בשכונה מאז שעברו מפלורידה. "אני גדלתי באיזור הזה," היא אומרת לי, "אז אני מכירה טוב."

הילד שלה נראה כמו מי שיצמח להיות אמריקאי גבוה וחסון. "אבא שלי היה שחיין," הוא מספר לי בין קפיצה למים לצלילה. אם אני מבין נכון זה רק הוא ואמא שלו שהגיעו לשכונה.

לכל שכונה יש את הסאב-טקסט הייחודי שלה. השכונה שלנו היא כזאת שמגיעים אליה בעיקר מהגרים או משפחות שהתחלקו לחלקים קטנים יותר. 

הוא שואל אותי אם הבן שלי יילך איתו לאותו הבית-ספר. "כן," אני אומר לו, "אבל רק לשבועיים הקרובים. אחר כך בחופש הגדול אנחנו עוברים לשכונה אחרת‏."

הוא מקשיב ורוצה להגיד משהו אבל לא אומר.

זמן לצאת מהבריכה. אנחנו הולכים לנו ברגל במעלה הגבעה לכיוון הבית ו-ק' ואמא שלו עושים את אותה הדרך במכונית שלהם. זה מרחק של 100 או 150 מטרים אבל המקומיים מקפידים לעשות כל מרחק במכונית. כשאנחנו נפגשים שוב למעלה אני רואה שלוחית הזיהוי של המכונית שלהם עדיין שייכת לפלורידה ומצויר עליה גולש גלים. 

מעניין איך ייראה החופש הגדול של הספורטאי הצעיר בן ה-11 בשכונה החדשה שלו. בבית הספר החדש. 

**

בזמן שאני כותב את השורות האלה, וכדי שיהיה לנו לאן לעבור, אדי הבוסני עמל על תוכנית השיפוץ של הבית. כבר שלושה שבועות שהוא מגיע, כמעט מדי יום, עם העובדים שלו. אחד מקסיקני והאחר ברזילאי. 

"היום זה היום שבו מודדים את הקאונטר טופ," אשתי מעדכנת אותי. "היום מתקנים את הגג." – "היום הם מחליפים את ה-sidings." – "היום זה היום שבו גומרים עם המטבח." –  "היום זה השטיחים." לכל יום בשבוע יש שם חדש לאחרונה.

עוד שבוע-שבועיים יסתיימו השיפוצים ואז נוכל להתפנות למעבר עצמו. מה שמביא אותנו לאחרונה לביקורים תכופים בחנויות רהיטים שונות בחיפוש אחר הספה הנוחה ביותר בייקום או שולחן האוכל המושלם.

לפני שבוע הוזמנו לחגיגת מימונה אצל שמוליק – מתווך הנדל"ן המקומי והמוכר ומכיוון שגם הוא השלים מעבר לבית חדש יכולנו להתרשם מהסטנדרט המתבקש מישראלים מקומיים באיזור אטלנטה ובעיקר להבין שצריך ליישר קו ולהיפטר מהרהיטים הישנים לטובת ריהוט עכשווי יותר. 

"היית עובר לשכונה הזאת?" אישתי שאלה אותי בזמן שיצאנו מהמימונה הראשונה שלנו ever, שמחים ומרוצים אחרי סדרת מופלטות טעימה ששמוליק הכין בעצמו על האי במטבח החדש שלו.

"לא יודע," אמרתי לה. "הכל פה נראה חדש מידי. אפילו העצים עוד לא הספיקו לגדול… וגם הבתים, תסתכלי… זה בעצם אותו הבית בשינוי קל."

"כן, זה גם אצלנו ככה," אשתי הודיעה לי. "יש שלושה ארבעה דגמים שחוזרים בכל השכונה. הם קוראים לזה cookie cutter."

"קוקי קאטר, זה שם מגניב."

נכנסנו לאוטו כשמסביבנו המון של עוגיות חתוכות בצורת בתים ואחרי נסיעה של כמה דקות אשתי פנתה בבת אחת לכיוון לא ברור.

"מה קרה? אנחנו לא חוזרים הביתה?" שאלתי.

"אני רוצה לקפוץ לחנות הגדולה ההיא," אשתי אמרה. "יש מכירה של מכונות לכיסוח דשא. אתה רואה את השלט של המבצע?"

תמיד אהבתי את השיר ההוא של נעמי שמר, הכול אני יכול בחופש הגדול. מודה שמעולם לא פיזמתי אותו, בשום חופש גדול, עם ריח של דשא קצוץ מסביב. אבל אולי זה המסר של החופש הגדול אם יש לחופשים גדולים מסר, בכלל. הכול יכול להיות.