השבוע יצא לי לנסוע עם אובר ארבע פעמים. האוטו היחיד שלנו עוד לא השתחרר מחברת הליסינג כי המספר של הביטוח הלאומי עדיין לא הגיע בדואר ובלעדי המספר אי אפשר להחכיר מכונית או לשכור רהיטים או לעשות עוד אלף ואחד דברים. אז אשתי נוסעת באוטו שכור מהעבודה ואני הולך ברגל.
הבעיה היחידה היא שכאן באמריקה הולך רגל פירושו אדם שהולך מהכניסה של הבית למכונית. כדי לא להישאר חסר כל הורדתי שוב את אפליקציית אובר שבעבר ניסיתי בישראל אבל גיליתי שאי אפשר לעשות איתה שם הרבה. גם כאן באמריקה ניסו למנוע מאובר לעבוד (ועדיין מנסים) אבל מכיוון שיש כאן חמישים מדינות ורק חלק קטן מהן מגביל את אובר בצורה כזאת או אחרת, רוב אמריקה יכולה להזמין נסיעה בקלות ולשלם מחיר זול יותר מאשר מונית רגילה.
אני מבין את הכעס של נהגי המוניות הישראלים (או הפולנים, או האיטלקים וכו') שעבדו קשה בשביל רישיון. יש כמה מדינות בעיקר בדרום אמריקה שבהן נהגי מוניות רגילים כיסחו במכות אנשים שהעזו למצוא לעצמם עבודה משלימה בעזרת הפיכת המכונית שלהם למונית מזדמנת. יכול להיות באמת שמדינה מסודרת צריכה לדאוג לציבור נהגי המוניות ולמנוע כניסה של נהגי אובר, אבל אתם מבינים, מהצד שלנו, של הלקוחות, אובר היא המצאה מבריקה.
קודם כל נושא התעריף. אין דבר פחות כיפי מלראות את המונה דופק בזמן שאתם תקועים ברמזור. ואז ברמזור הבא ובזה שאחריו. כמה זה כבר? חמישים שקלים? בקושי נסענו קילומטר. במעט הנסיעות שהזמנתי כאן באיזור אלפרטה וג'ונס קריק (פרברים צפוניים של אטלנטה) קיבלתי את המחיר כבר בזמן ההזמנה. נסיעה של עשרים וחמש דקות מהג'ימבורי שאליו לקחתי את הילד חזרה הביתה עלתה לי עשרה דולר וחצי. הדרך הלוך עלתה לי רק שבעה דולר. עשרים וחמש דקות במונית ישראלית יעלו לכם הרבה יותר.
למרות שבית משפט באירופה פסק החודש כי אובר היא לא חברת הייטק אלא חברת מוניות, פסיקה שבוודאי שיעשעה את החבר'ה שהמציאו את השירות בקליפורניה, אובר היא בהחלט פתרון טכנולוגי יוצא דופן וההתנגשות של אובר עם המחוקק בלא מעט מדינות בעולם רק מזכירה לאיזה כיוון העולם הולך. למדינות ולחברי פרלמנט קשה לראות פתרונות טכנולוגיים שעושים סדר בצורה טובה יותר מאשר הסדר שהמדינה יצרה לאורך שנות קיומה. אז מנסים להגביל את החברה האמריקאית המצליחה בעזרת חוקים למרות שכולם יודעים שמתישהו כולנו נזמין אובר ולא טקסי.
גם העובדה שאובר הומצאה באמריקה ולא באירופה לא מוסיפה נקודות זכות למיזם שם, אבל זאת באמת כבר הבעיה שלהם.
הנסיעה הראשונה שלי באובר היתה מרגשת, אני מודה. רודי, הבחור שלקח אותי ואת הילד ליעד שלנו גדל בארצות הברית אבל הגיע מאחד האיים בקאריביים עם אמו בזמן שהיה ילד. כיום הוא גר באטלנטה ובזמן הנסיעה הוא שמח לספר לי על אטרקציות משפחתיות שאני חייב לבקר בעיר שלו.
כשסיפרתי לו שזה האובר הראשון שלי כי בגבעתיים, שממנה באתי, אין ממש אובר, הוא התפלא. אמריקאים לא יודעים הרבה על מה שקורה מחוץ למתחם (העצום) שלהם ככה שיכול להיות שהוא רק עשה את עצמו כמתפלא. בכל זאת הוא שאל איך זה שאין אצלנו אובר. לא רציתי להיכנס לכל הסיפור, ממילא אני גם לא מומחה גדול בתולדות המאבק לדורותיו.
אחר כך בא הנהג השני והנהגת השלישית והנהג הרביעי ולמדתי עוד כמה דברים על אובר. כולם אסירי תודה על זה שהם יכולים לעבוד או להוסיף משרה נוספת לעבודה שלהם. כולם היו אדיבים להפליא ושניים מהם כבר ביצעו יותר מאלפיים נסיעות במהלך שלוש השנים האחרונות.
איך לכם אובר בישראל? אתם חוסמים אותם? למה? שאל אותי אחד מהם, זה שהיה פעם במארינס והגיע עד לחיפה בסוף שנות התשעים. הוא דווקא זוכר את ישראל לטובה וגם זוכר איך הצבא הישראלי ביקש מהצי שלהם להתפנות מהאיזור בגלל פעילות צבאית נגד החיזבאללה.
למה אנחנו חוסמים אותם? אני לא יודע, אמרתי לו. בגלל הרישיונות והחוק. אנשים התאמצו להשיג רישיון ואי אפשר פתאום להכניס מתחרים שאין להם רישיון. ניסיתי לייצג את הצד של נהגי המוניות כדי לייצר איזה איזון שדרוש לכל שיחה אבל לא אני ולא הוא לא הצלחנו להשתכנע.
שאלתי את הנהגת שאיתה נסענו בבוקר איך נראות המוניות כאן מצפון לאטלנטה. הן צהובות, אדומות, שחורות? איך בכלל אני אמור לזהות אותן. חשבתי שזה יהיה מעניין לנסות לקחת פעם מונית רגילה ואז להשוות או להבין אם הנהג של המונית הרגילה הוא אדם טוב יותר מאשר זה שלקח לו את העבודה.
היא אמרה לי מיד שככל הנראה לא אצליח לראות מוניות באיזור שלי כי אין מוניות שמגיעות לסביבה הזאת. המוניות הן רק באיזורים שבהם גרים ההיספנים, היא אמרה. תנסה אולי לקחת מונית במרייטה (שם של עיר באיזור – צ.י.) אבל לא כאן. כאן יש רק אותנו.
ומה היה קורה אם היו חוסמים אתכם כאן, איך הייתי לוקח את הילד לג'ימבורי בזמן שהאוטו אצל האישה? שאלתי אותה. היא חייכה אלי. הייתם כנראה נשארים בבית, היא אמרה.
