בלוג אטלנטה: איך גיליתי את אמריקה בשבוע

אמריקה! אף פעם לא הייתי כאן קודם. חלק מכובד מהחברים, המכרים או בני המשפחה שלי כבר גילו את היבשת הגדולה אי שם בשנות העשרים שלהם. בשבילי זה לקח קצת יותר זמן ואין ספק שיש כאן מקור לבושה אבל כמו שאומרים פה בשכונה, Better late than never.

השבוע צפויות בעיר החדשה שלי, Johns Creek, אי שם מצפון לאטלנטה, ג'ורג'יה לא יותר מאשר שתיים שלוש מעלות בשעות היום ובלילות טמפרטורה יפהפייה של מינוס תשע. קר לגמרי אבל לא קור שמבאס אותך. אולי זה קשור בעובדה שזה השבוע הראשון שלי באמריקה ואפילו שקע שנע לכאן מהקוטב לא ימחק לי את החיוך מהפרצוף.

במלון שבו אנחנו מתאכסנים אני צופה מדי בוקר (באותו חיוך מטופש) באמריקאים מקומיים שיושבים בלובי לארוחת בוקר קלה. אני יודע שבמצב רוח מקומי לא הייתי מחייך מול מה שמונח להם בצלחת. אבא ושתי הבנות שלו יורדים על ואפל בלגי שעליו כדור גלידת וניל. מיץ תפוחים או תפוזים בצד ועוד איזה בייגל עם חמאה. אני מסתכל לשולחן אחר כדי לחפש את אמריקה המודעת יותר למה שיש לה בצלחת אבל מוצא עוד ואפל בלגי ועוד פנקייק.

כיף של הצגה

בין משימה בירוקרטית אחת לאחרת אני ואשתי מוצאים זמן לפינוק מקומי כמו ג'ימבורי בשביל הילד או פיצריה שמגישה סלייסים בודדים בגודל של מגש משפחתי. הכול כאן גדול. גם חלק מהסועדים.

בג'ימבורי (גדול…) בשם Catch Air אני נזכר מאיפה באתי. כמה משפחות מוסלמיות צעירות עם לא יותר משניים שלושה ילדים למשפחה תופסות להן אגף ומגלות עוד פן מהנה של אמריקה. אנשים פה אוהבים ליהנות או לשחק שהם נהנים ונדמה לי שאם משחקים הרבה במשחק הזה, זה נהיה חלק ממך. כולם פה קצת שחקנים בהצגה.

קבוצות קבוצות

אחת האמהות המוסלמיות לובשת ניקאב והיתר מסתפקות בחג'אב. הבעלים שלהם לובשים ג'ינס וחולצה סתמית כלשהי. בכל כמה רגעים הם מדברים ביניהם. פעם ליד התמנון המסתובב, פעם במתחם הקטנטנים, פעם ליד הפינה שבה זורקים כדורים על מטוסים ומפוצצים אותם. הם לא מתקשרים במיוחד עם הקבוצות האחרות שנמצאות במתחם אבל גם הקבוצות האחרות מעדיפות לבלות סולו.

ביחד ולחוד

יש יומולדת היום בגי'מבורי וכל האורחים של היומולדת בלי יוצא מן הכלל הם שחורים. גם האסיאתים הולכים יחד והלבנים. בסוף השבוע צפויה לנו ארוחת ערב בבית של ישראלים שהזמינו אותנו וזה שם אותנו באותה קטגוריה מתבדלת. מילא אנחנו שהגענו השבוע אבל הם, הם הרי למדו כאן בג'ורג'יה באותם בתי ספר. הייתי מצפה, כמעט דורש, לראות יותר ערבוב בין הצבעים והמינים. זה לא שיש אווירה של עוינות או של מחנאות. להיפך. כולם נחמדים בצורה קיצונית לכולם. זה מין הסכם שלום שבו כולם חיים יחד אבל שומרים על הזהות שלהם. זה טוב? זה רע? כשאתה חדש בשכונה, אתה לא מוכרח שתהיה לך דיעה על כל דבר. עדיף אפילו שלא תהיה.

מהג'ימבורי אנחנו ממשיכים לבנק. קנת' מקבל אותנו בחליפה, חיוך צחור ולחיצת יד חמה. הוא צעיר, בשנות העשרים שלו ואפשר לראות עליו שהוא רוצה להתקדם ולהגיע רחוק. כמו שאני לא הייתי באמריקה כשהייתי בגילו גם הוא לא הסתובב יותר מדי מחוץ למדינה שלו. זאת השוואה קצת אכזרית, אני יודע, כי אמריקאים לא צריכים לצאת מהמדינה שלהם או מהארץ כדי לראות עולם. יש להם את כל העולם פחות או יותר בתוך איזור חיוג 1.

לוקחים את הזמן

העדינות והנחמדות של קנת' מצליחים רק בקושי להתחרות עם הסבלנות שלו. כשאשתי סיפרה לי שאנחנו צריכים להיפגש בבנק אוף אמריקה עם הפקיד כדי לדבר על כמה עניינים פיננסיים, לא תיארתי לעצמי שהפגישה תארך שעה שלמה ושבזמן הזה אף אחד לא יתפרץ לחדר וישאל מה קורה, מתי מגיע התור הבא.

אני לא חושב שאי פעם היתה לי פגישה נינוחה כזאת בבנק. אני מסתכל למעלה, מסביב ולא רואה שלטים שמבדילים בין לקוחות פרטיים ללקוחות עסקיים. אנחנו בטח לא לקוח כבד ובכל זאת מקבלים כבוד. הייתי אולי מתעלם מהאבחנה הזאת לולא שבנו אל אותו קנת' מספר ימים אחרי הפגישה הראשונה. הסיפור חזר על עצמו. אותה קבלת פנים חמה, אותה שיחה ארוכה וחסרת מתח. בנקאות גן עדן.

אוטובוס תרומת דם לילד חנות של Trader Joes

אני בטוח שאמריקאים שהבנק לקח להם את הדירה באותו משבר משכנתאות לפני כמה שנים היו יכולים לחלוק על המחמאות שאני חולק לפקידים פה אבל כמו שכבר אמרתי, זה שבוע ראשון שלי באמריקה ומותר לי להחליק עניינים לטובת הארץ הזאת. יהיה לי עוד מספיק זמן כדי לבקר ולרטון בהמשך, אם רק ארצה.

בשם ההתנתקות

בדרך ממקום למקום אנחנו רואים הרבה דגלים של ארצות הברית. הדגלים – חלקם ענקיים – מתנופפים יפה ברוח של חודש דצמבר. אני מסיק די מהר שהאמריקאים אוהבים את הדגל שלהם. הם תולים אותו בכל מקום, לא רק לצד מוסדות רשמיים ואפילו האוטובוס-התרמת-דם שעוצר ליד סופר של מוצרים מוזלים בשם Traders Joe's מגיע בצבעי הלאום. לשני הצעירים שעומדים בסמוך לאוטובוס ומנסים לגייס תורמים לא מפריע רעש המנוע הפועל והם נראים חדרי אמונה במה שהם עושים.

מי שעוד אוהב את הדגל הן סוכנויות הרכב. יש כאן הרבה, מכל הסוגים, גם כאלה שמציעות רכבים שבארץ היו עולים חצי מיליון שקל או יותר. מכיוון שגם לנו דרושה מכונית – כמו לכל אמריקאי – אנחנו מוצאים אחת בסוכנות פורד.

המוכר, ירדני לשעבר בשם מ'אמן שמח לגלות שאני יכול לפטפט איתו בערבית ובכל פעם שאנחנו משתמשים בשפה הזאת החיוך שלו מתרחב. גם אחרי יותר משלושים שנה בפלורידה ובג'ורג'יה אפשר לאתר את ההגייה הערבית בתוך האנגלית המשופרת שלו. הוא מספר לי שבמיאמי לא הצליח לחסוך כסף בגלל כל המועדונים . וחיי הלילה. ככה הוא מצא את עצמו בג'ורג'יה כי "פה זה רק עסקים."

סופר גדול באמריקה. מעבר לאינסוף

הוא רוצה לדבר איתי על נתניהו אבל אני מעדיף שלא להיכנס למלכודת הזאת. לא טסתי 15 שעות עד לכאן כדי לדבר על נתניהו. באמת שהספיק לי. הוא מתעקש בכל זאת לבקר את האיש ואני מתעקש להחזיר את השיחה לנושא המכונית. כשאתה בישראל זה יכול להרגיש לא מוסרי להתעלם מהפוליטיקה המקומית וממה שנעשה סביבך, אבל כאן, בארצות הברית הגדולה של אמריקה, זה לגמרי בסדר.

טבע מתחדש

באחד הסופרים הגדולים, הענקיים אני נזכר שאני נמצא רחוק מאוד מישראל. הקופאים כולם עומדים ליד הקופות ומעבירים את יום העבודה שלהם בעמידה. גם הקופאית שמקבלת אותנו – לבושה בחולצה צבעונית סטייל הוואי. היא מצליחה גם לתקשר עם הילד, גם להיות אקסטרה נחמדה, גם להעביר את המוצרים וגם לארוז אותם, הכול ביחד. את הירקות היא אורזת לנו בקרטון נפרד. בא לי לספר לה שאצלנו בישראל לא ראיתי באיזור של הירקות מתזי מים שדואגים לרענן את הסחורה בכל כמה דקות, אבל למה שזה יעניין אותה בעצם? למה שישראל תעניין אותה?

הדירה שאליה נעבור בקרוב כבר פנויה ואנחנו קופצים לבקר בה. בעלת הבית מגיעה אבל בלי המפתח הנכון ויש לנו זמן להתרשם מהשכונה עד שהיא תחזור לבית שלה להביא את המפתח. קר בחוץ ונעים במכונית. היא חוזרת עם המפתח ואנחנו נכנסים לדירה. זה לא בדיוק מה שהיה בתמונות או בדימיון. הכול קצת יותר מיושן, פה ושם אפילו מלוכלך. עדיין אפשר לראות את הפוטנציאל של הדירה והנוף, הנוף הוא היחיד שמספק את הסחורה, So far.

נוף מהדירה החדשה

אני עדיין לא יודע מי השכנים שלנו או איך תיראה הדירה אחרי שבעלת הבית תדאג לשיפוץ הדרוש אבל מצע העלים ששוקעים כשדורכים עליהם בחוץ מבטיח שיום אחד עוד נתגעגע לכל הטבע הזה. המשפחה שגרה ליד השאירה את האופניים של הילדים בחוץ, בלי לנעול וזה משמח לראות. הנוף חורפי והעצים עירומים בחלקם. נשאר לי רק לבדוק איפה עוצר האוטובוס שלוקח את הילד לבית ספר.