מאת ליאת כהן רביב
לפני איזה שבועיים התעוררתי שוב בתאילנד. מי שעוקב יודע שכבר התלוננתי על החום במקום הזה על הלחות על חוסר ההגיינה במסאג'יות ועל החיים בכלל…. אבל פשוט מה שקרה זה שהבנות החליטו שזו מדינה סופר פוטוגנית ואמרו בבקשה בבקשה אימוש יהיה לנו כייף משפחתי כמו שאת אוהבת בלה בלה בלה שזה דרך מתוחכמת לומר שהן ממש רוצות שרוולים וקשורות לארנק האקטיבי של אבוש. אז
התלבטנו איזה חצי דקה ואמרנו יאללה פעם שלישית גלידה ולא סתם גלידה, גלידה תאילנדית כזו שהם מקצקצים לך עם שני שפכטלים …
כשאמרתי שאני אבנה מסלול פגז אמרו לי אל תטרידי את עצמך אנחנו יודעות לאן אז שחררי גברת את גם ככה באה רק כדי לשלם.
מפה לשם נחתנו בקו סמוי צד בצד עם טריליון דוברי עברית שהגיעו לסבול יחד מחום של 38 מעלות ו80% לחות עלאק עונה גשומה. עלינו למונית במחיר מופקע של 400B ונסענו 7 דקות תמימות למלון אותו בחרנו בקפידה, וזה אומר: מלון יקררררר מי ישמע אנחנו במנהטן, כזה שנמצא באופן ברור הרחק מהצ'אוונג כדי לא להיות מוקפים בטריליון ישראלים ככה שיהיה לנו ספייס להיחשף לתרבות א ח ר ת שפה אחרת וכל השיט הזה. ממש גרסה רומנטית של כל ישראלי מצוי…
והנה ראה זה פלא, בדלפק הצ'ק אין פגשנו שוב את כללללל החברה משדה התעופה שגם להם היתה בדיוק את אותה תכנית אסטרטגית מהודקת ותלושה מהמציאות כי קוסמוי חברים הוא אי של צברים אסלים! מיד הרגשנו כמו בבית, או יותר נכון כמו בנתניה כי עוד לא בנו ים בגליל העליון ונסחפנו לשיחות נוסח אההההה מטולה, בטח מכיר, עברתי שם בצבא.
עכשיו, אחד הדברים המבאסים במלון שיש בו טריליון צברים זה שבארוחת הבוקר כל הירקות נעלמים תוך 3 דקות וגם אם הצוות המקומי חותך מלפפונים בכמות שמספיקה לגוש דן הם עדיין לא עומדים בקצב! מה שכן היו שם כמה סינים שיצאו מבסוטים כי אף אחד לא נגע להם באיטריות עם המחושים.
יאללה התמקמנו והבנות שולפות לנו רשימה של מלאאאאאאא אטרקציות שהן חייבותתתתתתת לעשות בתאילנד אז מאיר מיד שולח מייל להרחבת ביטוח החיים מי ישמע הרפתקאה באמזונס. כמובן שעשינו אולי שמינית מהרשימה. בכל זאת מדובר בגיל שהפרינססות בעיקר מנמנמות ועד שהן התעוררו פה התאילנדים בדיוק התארגנו לשינה!
אבל לא מתלונננת, להיפך… יצא שזה שהן אף פעם לא קמו לארוחות הבוקר היה אחד הפינוקים כי מצאתי את עצמי בזמן איכות עם מאיר השרמנטי ככה כמו שני רווקים פלוס חביתה מול הים הכחול…
שזה שקר גס כי בפועל ישבנו שם והסתכלנו מלאי קנאה על הורים עם ילדים מתחת לגיל 11 והתרפקנו על זמנים רחוקים כשהבנות אשכרה קמו כשהערנו אותן ושאלנו את עצמנו איפה טעינו איפה?!
ועוד מה, אחרי ארוחת הבוקר אני באה לחדר שלהן כולי זמרה וצהלולים שרה להן בוייב של שירי מימון "קומו קומו אתן בתאילנד"… אומרות לי: נו?! ועוד בטון מתחצף כזה של ילדות תחת. יאללה לא צריך, הלכנו לעשות מסאג' כדי לתת להן עוד שעה. מה אני אגיד, סבל רצוף.
למזלנו הטוב מצאנו מסג'יה ללא מוסיקת רקע של בריאן אדמס בגרסת מפוחית ועם מזגן על 16 מעלות… אחרי יומיים הפסקנו לנסות להעיר אותן בבוקר כי מי רוצה לחלוק את כל הטוב הזה מי?!
אבל אל דאגה חברים, מדי יום בשעות הצהריים חזרנו להיות משפחה בת ארבע נפשות ובהחלט יצאנו לכמה וכמה הרפתקאות. מה לא היה לנו שם?! היה טיול ג'יפים מקסים וכשחצינו את האי מצד לצד כדי לגלות בו קסם נסתר מן העין אז עצרנו באיזה פינה להתרעננות ולפי הריח של חלקי גופה ברקבון מתקדם התברר שחנינו קרוב מדי לדוכן דוריאן. כמובן שהייתי חייבת לטעום את הרפש הזה כי כזו אני חיה על הקצה. זה התחיל נחמד והסתיים בשקית הקאה. לקח לבלוטת התריס שלי שעה וחצי להתאושש ודווקא אז גיליתי -בדרך הקשה – שנותרה לי חתיכת דוריאן מתחת לציפורן! ממש אפטר פארטי…
הבנות הקפידו לתעד את כל רגעי השפל שלי בסטורי אבל נהנו אפילו יותר בלייזר-טאג, שם הן רדפו אחרי במבוך מסנוור, ירו בי כל חמש שניות וצעקו אחת לשנייה בחדווה מתפרצת: הרגתי את אמא. וגם: הרגתי את אמא ש ו ב. אין, עשיתי משהו נכון בגידול שלהן בחיי.
מה עוד? אה, עשינו סדנת בישול תאילנדי אצל גברת מקומית שמצאנו דרך הרב גוגל וגילינו שלושה דברים מעניינים: 1- כשאני רוצה אני בהחלט יודעת איך מדליקים את הגז 2- ב90% מהתבשילים האסייתיים יש רוטב צדפות השם יעזור ו 3- קאפונקה זה שלוש מילים! שלוש!!! (ואם גבר פונה לאישה אז זה קאפ- פונק- קאפ… )
ואז צהריים אחד הבנות רצו לבקר בקופנגן אז החלטנו לגוון ולצאת לשם על אופנועי ים. עכשיו, כשמסתכלים מהחוף זה נראה הגיוני וקרוב אבל זה לא! ממש ל א ! הרמז הראשון לזה שלא הערכנו את האינטנסיביות של ההרפתקאה הימית הזאת היו משקפי השמש של בעלי, שהתעופפו לו מהראש אחרי 5 דקות וצללו למעמקים. איזה טירון!
מסתבר שאשכרה מדובר בחציית ים אמיתי ובעוד הגברת דורון בהיי מהאקסטרים, לי זה הרגיש כמו גיבוש לשייטת! התנחמנו בזה שעזרנו לשדרג את המעמד החברתי של איזה כריש שמסתובב עכשיו עם רייבאן, הצעקה האחרונה.
וכאילו לא סבלנו מספיק אז באמצע הדרך מזג האוויר התהפך עלינו ופינק בקטע סגריר טורבו והנה אני בסרט טיטאניק בדיוק בקטע הזה שהם מתנגשים בקרחון ובמשך שעה שנראתה כמו נצח נאבקנו בגלים גובה מטר וחצי.
ואז בדיוק כשהים הבין שהוא מגזים וריחם עלינו, האופנוע של מאיר פתח במחאה בגין עודף אצות במנוע. כמובן שהוא התחיל לאכול סרטים על מוות אכזרי בלב ים אז אני הייתי המבוגר האחראי ומיד קראתי לעזרה זאת אומרת קודם צילמתי את זה ואז קראתי לעזרה! למחרת היינו עם שרירי ישבן תפוסים ואף אחד מאתנו לא קם לארוחת בוקר …
וככה עבר לו שבוע וכל יום הסתיים בתהייה קבועה של מאיר על איך לעזאזל מצליחים לשרוף 400$ ביום על מנגו סטיקי רייס שעולה 10 שקל…
יאללה, תפסנו טיסה לבנגקוק משם לקנצ'נאבורי, מחוז קסום שעתיים נסיעה והופתענו שבמשך שלושה ימים היינו הישראלים היחידים בגזרה! אל תשאלו איזה מבאס זה היה.
כדי להפיג את יגוננו ביקרנו בשוק הרכבת המתקפל, בשוק הצף המחורטט, בגשר ההיסטורי על נהר הקוואי… פגשנו דייג מקומי שלקח אותנו לערוץ נחל עמוס קופים חובבי בוטנים ובילינו יום שלם בחווה טיפולית עם מעל 40 פילים שחולצו מסיטואציות שונות שממש לא מחמיאות לאנושות, 10 מהם בני 65 ומעלה! כל הכבוד ליכולות חיפוש של בני נוער בגוגל היה מדהיםםםםםםם!
לסיום סיומת חזרנו לבנגקוק ומה אני אגיד לכם?! … העיר הזו פשוט נהדרת ובסיבוב הזה היא הפכה לעוד יותר מופלאה כי זו הייתה נקודת שיא במפגש שלנו עם אירית וזיו זוג חברים והילדים שלהם. ומדובר בלהקת ילדים! 8 ילדים, שמונה. ולא הם לא דתיים הם אוהבי אדם. להסתובב איתם היה כמו להסתובב עם אטרקציה תיירותית.
עכשיו, אנחנו משפחה שמטיילת לרוב לבד בשביל הביחד, אבל המפגש הזה עם האלונים בתאילנד הייתה באמת ובתמים מתנה!
משפחת אלוני זה משפחה עם ילדים פרימיום, מהדורה מיוחדת, קסומים אחד אחד, אז מה שקרה זה שבשלב מסויים הרגשתי שהאתגרים ההוריים שלי מתגמדים בצילה של אמא ל-8 עם תפקוד גבוה מהממוצע במשק. בפרץ קנאה אמרתי לה, גברת אצלך כל אחד נולד סטודנט לרפואה, אצלי זה רק שתיים אבל בלי עין הרע תיאטרון צה״ל והפועל סחנין, אז בואי!
העניין היחיד שהיה קצת בעייתי זה שפתאום הבנות ביקשו שנעשה להן עוד אח. אמרתי להן עזבו שטויות קחו אחד מוכן ממשפחת אלוני, יקח להם מלא זמן לעלות על זה!
