בלוג אטלנטה: טסט אמריקאי

אתמול אחרי הצהריים עברתי מבחן נהיגה כאן באלפרטה, ג'ורג'יה. לעבור טסט בגיל 46 מרגיש כמו לקפוץ לבקו"ם עם הקיטבג כשאתה אבא לילד בן שבע, או סתם להתעורר בבוקר בדרך לעבודה ולגלות שיש לך שני חצ'קונים זוהרים על הלחי. אם תרצו, מסע על ציר הזמן של החיים או לחילופין תכשיר אנטי אייג'ינג חזק.

שעה לפני המועד המתוכנן נחתתי במקום העבודה של אשתי כדי לקחת את האוטו היחיד שלנו ולנסוע למרכז הרישוי המקומי הקרוי בשם החביב DMV.

אשתי שאלה אותי אם יש לי את כל המסמכים הדרושים.

היית מתחתנת איתי אם הייתי פחות מסודר ממה שאני? החזרתי לה בשאלה.

עשר דקות אחר כך היינו שנינו במרכז הרישוי. אשתי נאלצה ללוות אותי לשם בגלל שהרישיון הנוכחי בו אני מחזיק הוא עדיין רישיון מוגבל המאפשר נהיגה במכונית רק לצד מבוגר אחראי, AKA אשתי. זה הרישיון שמקבלים אחרי שעוברים מבחן תאוריה.

יש משחה טובה שאת יכולה להמליץ לי עליה נגד חצ'קונים? שאלתי אותה.

מה? היא אמרה.

לא, כלום, אמרתי והשארתי אותה על הספסל בכניסה לפני שנכנסתי לתוך המשרד. אחרי רישום מהיר בעמדת הקבלה הממוחשבת, ניגשתי לפקידה השחורה (שאת צבע עורה אני מציין רק כדי להדגיש את המבטא הכבד שעשוי לבלבל אתכם רגע לפני מבחן נהיגה) וחייכתי.

היי, How is it going?

אני מודה שאולי לא הבנתי כל מה ששאלה אבל חתמתי איפה שצריך, כנראה גם על המשכנתא שלה, בטח ל-30 שנה, בטח בריבית של 5%. מילא, מי עושה עניין ביום של מבחן נהיגה? חושבים רק על דבר אחד והוא… תשובה נכונה. לעבור את המבחן.

אפשר לראות את הפספורט שלך, אמרה הפקידה.

פספורט? שאלתי.

כן, היא אמרה.

אוקיי, אז ככה… אני טיפוס מסודר, את מבינה? תמיד יש לי הכול… במיוחד באמריקה אבל לא רק… בכל העולם… זאת אומרת, אני מסודר בינלאומי כזה….  יש לי את האישור עבודה, את כרטיס הביטוח הלאומי, את הטופס שאתם קוראים לו I94, הנה גם הכרטיס של הספרייה ואולי יעניין אותך החופשי חודשי מישראל, אפשר לנסוע חינם מפתח תקווה עד חולון, אבל הפספורט?.. מממ… לא ממש. זאת אומרת, חשבתי שהמבחן של הנהיגה הוא רק בגבולות ארה"ב ו…

היא הנידה את ראשה בסימן כזה שאומר, לא טוב. אתה מתחיל איתנו לא טוב, בחור צעיר.

זאת ארצות הברית וכאן הכול עובד לפי הספר, אתם יודעים. אז אמרתי לפקידה: אין בעיה, אני אלך הביתה ואחזור ונקבע מועד חדש למבחן, אני מצטער, את מבינה, אני בכלל ישראלי ואצלנו 80% מהמסמכים בדרך כלל מספיקים אז חשבתי ש…

היא הביטה בי לרגע ואז אמרה, אתה יודע מה, אתה יכול להישאר ולעשות את המבחן אבל אם תעבור, לא תקבל את הרישיון במקום. תצטרך לחזור אלי עם הפספורט.

באמת? אמרתי וניסיתי להבין איך יכול להיות שנפתחה פתאום כזאת דלת רחבה. יכול להיות שנראיתי לה אחד כזה שממילא אין לו סיכוי לעבור מבחן נהיגה? כי יש כאלה אנשים, נכון? טיפוסים שאתם מסתכלים עליהם ואומרים, אה, זה בחיים לא יצליח גם לפנות ימינה וגם להפעיל את ה-וינקר.

ההבעה הקשוחה של הפקידה השחורה (שאת צבע עורה אני מציין שוב רק כדי להזכיר שמבטא שחור זה בסך הכול דבר יפהפה) התמוססה משהו. פתאום במקום משפטים מהירים, נכנס איזה חיוך והיא הפנתה אותי לספסל שממנו יוצאים למבחן הנהיגה. זה היה הכי קרוב שהרגשתי למיונים לקורס טייס, Ever.

נגיד.

כמה דקות אחר כך הופיעה מולי לין, הבוחנת, אישה כבת 55 וביקשה ממני לקחת את האוטו ולהגיע אל רחבת הקונוסים, שם היא תמתין לי.

60 שניות על קונוסים במבחני הנהיגה בארצות הברית. לא יודע איך זה מחוץ לג'ורג'יה אבל כאן ברחבת החנייה של מרכז הרישוי יש אזור מסוים שבו מוצבים כמה עשרות קונוסים כתומים. כל מי שרוצה לעבור מבחן נהיגה צריך קודם כל להראות לבוחן או לבוחנת אם הוא יודע להחנות את המכונית במקביל למדרכה וגם ברוורס. המטרה, לא להוריד אף קונוס בדרך. אם תרצו, חוקי הבאולינג, רק הפוך.

לין נכנסה למכונית הפורד המשפחתית שלנו (פה המבחן הוא באוטו שלך ולא בזה של הבוחן). היא ביקשה ממני לבצע נסיעה לאחור ברוורס בקו ישר. המבחן הגדול התחיל.

בשבועיים האחרונים אני ואשתי התאמנו קשה על הקונוסים. זה לא היה פשוט כי בסופי השבוע משתרך בחניית ה-DMV תור של מכוניות ובתוכן נבחנים עתידיים שמחכים להתאמן על חניה במקביל וברוורס מבלי להוריד שום קונוס כתום.

נו, מה קורה אתכם, אתם מפנים מקום? אשתי יצאה מהאוטו באחד מסופי השבוע האחרונים וביקשה מאחת המכוניות שתפסה את רחבת הקונוסים להזדרז.

סימנתי לאשתי מהאוטו שהכול טוב, לא צריך למהר.

הבחורה הזאת כבר רבע שעה מחנה ברוורס ובמקביל ולא איכפת לה שגם אנחנו מחכים פה בתור. היא חצופה.

טוב זה חברה הודים שם במכונית, אמרתי לה. אצלם הזמן מוגדר אחרת.

בסוף הגיע תורנו להתאמן. יכולתי לגלות איפה בדיוק צריך לקחת את ההגה ימינה או שמאלה כדי לשחק במשחק הקונוסים מבלי להפיל אף אחד מהם.

תשמעו, קשה באימונים קל בקרב זאת לא קלישאה, כלומר זה כן, אבל לא חלולה כמו קונוס. החניות ברוורס ובמקביל יצאו על המילימטר. כל כך הייתי גאה שכמעט רציתי לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד לבוחנת, תראי מה זה אגו של גבר, ממה הוא מתמלא. זה לא משתפר עם הגיל. טסט ראשון בגיל 17, טסט נוסף בגיל 46. אנשים נשארים מה שהם.

כמובן שלא אמרתי כלום. לין קישקשה משהו במחברת ההערות שלה והורתה לי לצאת לדרך למבחן האמיתי בכבישי אלפרטה – אותה עיר שאם לא שמעתם עליה עד היום, כנראה שגם תשמעו עליה בעתיד (אבל היא בסך הכול מקום נחמד לאללה).

כשמחוץ לאוטו ארבע מעלות ובתוכו בוחנת ונער מתבגר בן 46 הקפדתי על קלה כבחמורה ואפילו דיבררתי את עצמי כדי להדגיש כמה חשוב לא לעבור 25 מייל אם מופיע שלט הגבלת מהירות של 25 מייל. מצד שמאל עקפו אותי כל העת עשרות נהגים שכבר עברו מבחן נהיגה מזמן.

יש שלושה או ארבעה דברים שצריך לזכור, כלומר, אם אתם ישראלים על הכבישים של ג'ורג'יה. הדבר הראשון, מותר לעבור באור אדום אם אתם פונים ימינה. הדבר השני, אם יש לכם או ירוק בפניה שמאלה זה לא אומר שגם לרכב שבא ממול אין ירוק. הדבר השלישי, הצופר הוא לא הפתרון לכל הבעיות שלכם בחיים.

יש כמובן עוד הרבה הבדלים בין נהיגה בישראל לנהיגה בג׳ורג'יה ועדיין זה לא כל כך מסובך ושונה כמו למשל ההבדל בין נהיגה בצד ימין ונהיגה בצד שמאל. נסו להיכנס למעגל תנועה באחת מערי קפריסין ותבינו כמה שזה יכול להיות מפחיד.

אבל איפה היינו? באלפרטה, ג'ורג'יה. יש דברים שאתם יכולים לעשות בתור מבוגרים בזמן מבחן נהיגה ולא יכולתם לעשות בתור צעירים פוחזים כמו למשל לדבר עם הבוחנת תוך כדי המבחן על המדינה שממנה באתם ועל איך נוהגים בה.

אחרי עשר דקות של נסיעה כשאני מפגין יותר ביטחון בדיבור מאשר בנהיגה, לין הצטרפה אלי לזרם המחשבות וסיפרה לי על הבן שלה שקיבל לאחרונה אלף דולר קנס בגלל שלא עצר מול אוטובוס צהוב. בג'ורג'יה ואני מניח שגם במדינות אחרות בארצות הברית, אם אוטובוס צהוב המסיע ילדים עוצר על הכביש, כל התנועה חייבת לעצור גם מאחורי האוטובוס וגם ממולו (אלא אם יש הפרדה פיזית בין כיווני הנסיעה).

ומה עשית? שאלתי אותה תוך כדי ששיירה נוספת של מכוניות עוקפת אותו משמאל. שילמת בשבילו את הקנס?

מה פתאום, היא אמרה. הכרחתי אותו לעבוד כל הקיץ בשביל להחזיר את זה.

ואז היא אמרה: אוקיי, אתה יכול לפנות פה ימינה, חזרה למגרש של ה-DMV.

האמת שלא שמתי לב אבל רבע השעה של המבחן עברה די מהר. נדמה לי שנהניתי בטסט הזה כמו שלא נהניתי בשום טסט אחר.

עצרתי את האוטו.

You did very well, לין אמרה ורשמה איזו שורה או שתיים בתוך דו"ח המבחן. ככל הנראה המלצת קנייה בסגנון, לקנות לילד שלי את אותה המשחה נגד חצ'קונים שהאיש הזה משתמש בה.

היא הוליכה אותי חזרה אל הפקידה השחורה (שאת צבע עורה אני מציין הפעם בלי סיבה מיוחדת). הפקידה חיכתה לי שם באותו חוסר התרגשות שאותו הפגינה גם בפעם הראשונה.

אל תשכח לחזור עם הפספורט, היא אמרה וחתמה על משהו.

אחרי שחזרתי עם האוטו למקום העבודה של אשתי, חשבתי לרגע שזה יכול להיות קצת עצוב אם עכשיו, בעקבות זה שעברתי טסט, אוכל לקנות לעצמי מכונית ולוותר על כל אותן נסיעות תכופות שלקחתי בשנה האחרונה עם אובר. כי אובר בשבילי זה לא רק אמצעי תחבורה, זה גם מפגש תרבותי עם נהגים שבאים מכל מיני מקומות בעולם. השיחות איתם היו מהמעניינות שהיו לי כאן באמריקה. איפה עוד אפשר לפגוש לשיחה בארבע עיניים (או דרך מראה אחורית) נהג שברח ברגע האחרון מונצואלה, או נהגת מאפריקה שזה עתה זכתה בגרין קארד, או אמריקאי מקומי שנמאס לו מטראמפ ורוצה לפרוש לפנסיה בספרד.

לחיצה על האפליקציה. האובר שלך יגיע בעוד שתי דקות…

והוא מגיע. אמריקאי, מקומי. מהזן של האמריקאים החטובים והשריריים שהוא תת זן של משפחת האמריקאים במשקל יתר. דווקא הקעקועים שלו מלמדים אותי שהעולם שלו קצת יותר רחב מנהיגה יומיומית באובר.

הוא הראשון שאני יכול לספר לו שעברתי טסט ולשתף אותו ברגשות הסמי-עמוקים שלי שאולי זאת נסיעה אחרונה באובר, לפחות בתור נוסע שאין לו ברירה אחרת.

אני עושה את זה בתור עבודה מהצד, הוא אומר לי.

מה העבודה הראשית שלך, אני שואל?

אני כבאי, הוא אומר.

באמת? אז למה אתה נוהג אובר ולא משאיות ענקיות של כיבוי, אני שואל.

אני נוהג גם בכאלה, הוא מחזיר.

כשהוא מתחיל לספר על היריבויות בין תחנות כיבוי האש השונות, הוא מצית את החששות שלי שלקנות מכונית זה לא כזה רעיון טוב. אלה לא רכילויות שדולפות אפילו לזרם הפייק ניוז.

כשאני מתעקש לגלות איך הגיע למקצוע הכבאות התשובה שלו מפתיעה אותי, כמו כל התשובות של נהגי האובר פחות או יותר. כנראה שככה בוחרים אותם לתפקיד. מסתבר שהכבאי שמסיע אותי באוטו יפני קטן (יחסית) הוא לוחם בצבא ארצות הברית. במשך 15 שנים הוא שירת בעיקר במקומות שבהם אי אפשר להזמין אובר, כמו למשל אפגניסטן או עיראק.

ממש אהבתי את השירות שלי באפגניסטן, הוא מספר לי. הנופים שם היו מדהימים וגם בעיראק נהניתי מאוד.

אתה מתגעגע לימים שלך בצבא? אני שואל.

כן, הוא אומר, אבל זה בערך גם מה שאני עושה עכשיו. יש לנו בתחנה, אותו סוג של משמעת כמו בצבא.

הנסיעה מה-DMV חזרה לג'ונס קריק, הביתה, ארוכה מספיק כדי לגלות שהכבאי המקועקע, בעל הרקורד הצבאי המכובד הוא גם מומחה נדל"ן שגר בעיר קאמינג – העיר אני ואשתי חושבים לעבור אליה בעקבות הזרם הכללי של האנשים שעוברים מפה לשם.

אני מאוד אוהב את קאמינג, הוא אומר ומגלה ששם נמצאת גם תחנת הכיבוי שבה הוא עובד. לפי דעתי גם התחנה שלנו שם טובה יותר מאחרות. חוץ מזה, זה מקום שקט, יש בתים יפים… כן, אני מאוד מרוצה שם. גדלתי במארייטה (עיר נוספת מצפון לאטלנטה) אבל קאמינג מתאימה לי יותר היום.

אחר כך הוא שואל מאיפה אני מגיע.

מישראל, אני אומר.

יש אצלכם מלחמה עכשיו נכון? הוא שואל.

לפני כמה שעות הייתה, אני אומר. כרגע אין. אבל תשאל אותי שוב בעוד כמה שעות.

ואתה היית בצבא?

כן, אני אומר. מיד אחרי שהוצאתי רישיון, התגייסתי. זה היה לפני…

ומה עשית בצבא?

חישבתי מהר שלחייל ששירת באפגניסטן ובעיראק מותר לגלות סודות ולכן סיפרתי לו שהייתי בחיל המודיעין, מבלי להרחיב.

ואצלכם חייבים ללכת לצבא, נכון?

כן, אני אומר. לתקופה של שלוש שנים.

זה מושלם, הוא אומר ויכולתי לראות שהוא מתרגש פתאום. ככה גם היה צריך להיות אצלנו. שירות חובה לכולם.

בנימה פטריוטית ולא מתוכננת נפרדתי מהכבאי הראשון שהסיע אותי.

—

שעה קלה אחר כך כשהאוטובוס הצהוב עצר בכניסה לשכונה והוריד את ילדי בית הספר, סיפרתי לבן שלי שהוא יכול להיות גאה באבא שלו או שעבר מבחן נהיגה.

עכשיו אתה תוכל לנהוג באוטו משלך? הוא שאל אותי.

כן, אמרתי.

יופי, אז אני רוצה orange car, הוא אמר.

בארץ זרה אלה לא רק המבוגרים שנעים על ציר הזמן ויכולים להיזרק לפעמים אל מחוזות נעוריהם. גם הילדים נעים קדימה על אותו הציר ולפעמים במהירות מופלגת. מהסוג שלין הבוחנת פוסלת בגללה טסטים. אני מתכוון ללימודי האנגלית של הילד.

אני אתן דוגמה אחת ואז אסיים ואכבה את המנוע של הטקסט הארוך הזה שנמשך יותר מכביש ארבע מאות (השם של איילון המקומי).

לפני כמה ערבים אשתי אמרה לילד איזה משפט שבסופו הסתתרה המילה World. אולי זה היה אתה הילד הכי חמוד בעולם או משהו דומה. לא זוכר.

התגובה המהירה שלו הייתה, חה חה, אמא לא יודעת להגיד את המילה World.

מה זאת אומרת לא יודעת להגיד world, התערבתי כדי להציל את כבודה של אשתי ושל כל בני הדור שלנו, ילדי שנות השבעים שגדלו על Here We Are ו-Neighbors.  

הוא התפוצץ מצחוק. גם אבא לא מסוגל להגיד World, הוא הכריז.

אז איך אומרים, וורלד, חכם קטן? שאלתי אותו.

הוא פירק את המילה למשהו שנשמע כמו We-Reld ואז הדביק ביניהם מהר בתוספת ה-R המשכנעת שלו.

מאז, גם אני וגם אשתי מנסים להימנע ממשפטים שמופיעה בהם המילה World ועוד כמה מילים שבן השבע הבחין שההורים שלו לא מסוגלים לבטא כמו שצריך. המשפילה ביותר היא המילה And שהילד מסביר לנו שוב ושוב שהיא לא אמורה להישמע כמו המילה End, אלא בצורה אחרת לגמרי שלפחות בשבילו, מגיעה בקלות.

אני לא מתרגש. הוא יכול להעיר מה שהוא רוצה. מה שאמריקה מדברת זאת אנגלית אמריקאית ולנו לעומת זאת יש את האנגלית הישראלית שהיא בעלת זכויות וחוקים משל עצמה. כמו שלנהוג שם ולנהוג פה זה לא אותו דבר, אלא שני מסלולים, מקבילים, שכנראה לעולם לא ייפגשו.

וחוץ מזה, אני מנחם את עצמי, עם כל הכבוד, הקטנצ'יק הזה אפילו טסט אחד  עוד לא עבר, אז ריספקט.