מאת צבי יוליס

בבית הקפה האחרון שבו אנחנו מבקרים בג׳קסונוויל, רגע לפני המשך המסלול דרומה בפלורידה לכיוון סנט אוגוסטין אני שואל את הבריסטה אם יש מסעדה ים תיכונית טובה באיזור והוא מחייך חיוך גדול ואומר שיש ועוד איך. מסעדת הובאן באיזור Five points עושה אחלה חומוס (אוקיי, הוא לא השתמש במילה אחלה) ושאנחנו צריכים לנסות אותה. עשר דקות אחר כך אנחנו עומדים בכניסה למסעדה ולידנו הומלסית שלא ממש הצליחה להסביר מה היא רוצה. אשתי מציעה לקנות לה אוכל מהמסעדה אבל ההומלסית מבולבלת מאוד ולא נראית כמי שמעוניינת. אני רוצה לשאול את הבוס בפנים אם הוא מכיר אותה אבל הבוס קולט אותנו מדברים עברית וזורק שתיים שלוש מילים כדי להראות לנו שהוא מבין את שפת הקודש למרות שהוא עומד מאחורי דוכן של חומוס שרחוק 10,000 קילומטר מאלה של יפו או עכו. ״נעים מאוד, אני ג׳וני,״ הוא מציג את עצמו במבטא קליל, לא כל כך אמריקאי, יותר עברי של פעם.

ג׳וני מנצרת הוא ארמני שהגיע לאמריקה בשנת 1989. הוא הגיע לבד ואומר שתודה לאל הוא מרוצה פה ולא מתגעגע יותר מדי. לא אז ולא היום. המסעדה הים תיכונית שלו מציגה חזות וגם תוכן צנועים למדי, וגם האוכל פשוט, פשוט נפלא, כזה שגורם לך להתחבר למחוזות הילדות שלך, בין אם אלה בנצרת או בכל מקום אחר בישראל. אחרי שאוכלים חומוס אצל ג׳וני האנרגיות עולות ואפשר פתאום להיות מודעים לרצף רעיונות משוגעים ואנרגטיים כמו למשל למצוא מספרה מקומית עבור הילד, לפני שאנחנו שוב עולים על הכביש המהיר. כדי לשכנע אותו אני נאלץ להשתמש בטריק הוותיק לפיו אני מודיע לו שאנחנו עומדים לבקר בעוד מוזיאון. ״מוזיאון? לא, בבקשה!״ הוא מפציר ואני כבר מחכה עם התשובה: ״אין בעיה, אז מספרה.״

כל המספרות בג׳קסונוויל תפוסות מראש וזה קטע, כי השכונה שבה אנחנו עומדים ומחפשים מספרה לא נראית כמו בברלי הילס. אז אנשים לא עושים פה הרבה כסף אבל כולם באטרף של להסתפר. ארבע המספרות הראשונות שאנחנו מתקשרים מתנצלות יפה שאין להן תורים לשעה הקרובה.

בסוף אנחנו מוצאים ספר בשם MK שהוא טיפוס שחור מקומי שלא מפסיק לדבר עם הפציינטים ואחרי אישה בעלת תספורת קצוצה ממש שבאה לקבל טיפול של קיצוץ מקסימלי מ- MK, מגיע תורו של גבר שחור בעל כרס נאה ופנים חכמות שלא מפסיק לדבר בעצמו. יש לו כל מיני תיאוריות על החיים, בעיקר על חוסר החשיבות של הסטטוס שלך בתור בן אדם, וזה אולי מתחבר לו עם הסטטוס שהוא הגיע אליו בחיים בג׳קסונוויל ואולי לא. הוא מדבר הרבה על מזג האוויר ומקריא ל- MK תחזית מפורטת של כל מה שצפוי בשבוע הקרוב באיזור שלנו וצפונה. MK שרגיל להיות זה שמדבר, משתתק לאט לאט. ״מה אתם חושבים על העיר שלנו?״ הוא שואל אותי ואני אומר לו שכולם נורא נחמדים פה ושהאווירה בעיר טובה והוא פורץ בצחוק ואומר: ״נחמדים? אני רוצה לפגוש את האנשים האלה שאתם פגשתם, אחד אחד. עוד לא פגשתי אנשים נחמדים בג׳קסונוויל.״

שעה נסיעה דרומה ואנחנו בסנט אוגוסטין. האושר הוא להגיע למקום שאתה לא יודע עליו כלום. שאין לך דעות קדומות עליו. שאתה לא מחובר לא לטוב שבו ולא לרע. המלון שלנו נמצא על רצועת יבשה צרה שנוסעים לאורכה במשך חצי שעה ואפשר לראות על המפה של גוגל איך יש ים מימין וים משמאל. סוג של יציאת מצריים אבל לעשירים. החדרים במלון גדולים ממה שאנחנו רגילים לאמריקה וגם המרפסות הגדולות הן לא רכיב צפוי, אבל רק בבוקר למחרת נגלה מדוע.

בארוחת הבוקר חוזר הסיפור מהמסעדה של ג׳וני. הפעם במקום ג׳וני נכנס לתפקיד פריד, באהאי מחיפה שהגיע לאורלנדו עם ההורים שלו בשנת 1976. פריד הוא הבעלים של המלון הזה (ושל עוד שבעה שהוא כבר הספיק למכור) ולמרות שיש לו מי שינהל את העסק הוא מקפיד להגיע בכל בוקר כדי לנקות עם סמרטוט את השולחנות של הסועדים, לדבר איתם, להרגיש את האווירה ובעיקר להתחבר לבני אדם. יש לו חוש שישי חברותי ובתוך רגע הוא מתחבר לכל קבוצת אורחים שיושבת בחדר ארוחת הבוקר. את המלון הראשון שלו הוא קנה בטנסי, ״זה היה מלון קטן, עשרים חדרים״ ומאז הוא הוסיף עוד ועוד, כולל מלון אחד שהוא קנה בכרטיס אשראי, על המקום.

אני שם לב שהאורחים לא קולטים שפריד הוא הבעלים. הלבוש שלו והדרך בה הוא מתנהג או מדבר מסגירים אותו במקרה הטוב בתור מנהל משמרת של חדר האוכל או משהו בסגנון. אני אומר לאורחת צעירה שאיתה אנחנו עולים במעלית שפריד נחמד נורא והיא מסכימה אבל כשהיא לומדת ממני שהוא גם הבעלים הלסת שלה נשמטת. ״פריד הוא הבעלים של המלון הזה?״ – ״זה ועוד שבעה או שמונה.״

פריד הוא מהצנועים. הוא אומר שהמורים שלו היו טובים והאמינו בו. ״אני מבית ספר יד נתן. כל החבר׳ה אצלנו הצליחו ויש להם חברות בישראל. אחד היה טייס ונהרג באף שש עשרה. בשנה הבאה יש לנו ריוניון ואני כבר מתרגש. זה יהיה בחודש יוני ואני טס לשם כמובן לפגוש את כל החברים שלי.״

הסיבה שאבא שלו הוציא אותם מישראל היא ההבנה שלהם שהערבים והיהודים כל הזמן נלחמים וכי להם בתור באהאים אין שם עתיד עבור המשפחה. אז הם חיפשו שקט ומצאו את עולם האירוח של פלורידה.

מבית המלון אנחנו יוצאים לסנט אוגוסטין שהיא כמו דיסנילנד מהמם של אטרקציות תרבותיות וקולינריות המרוכזות בתוך רובע היסטורי יפהפה מלא בתיירים. סוף דצמבר עכשיו המלונות, אלה של פריד ואלה שאינם של פריד, מלאים עד אפס מקום. אם להאמין לבוקינג, החדר שאנחנו מצאנו היה האחרון בעיר. בין מצודה ספרדית עתיקה לבית כלא אימתני לכפר משוחזר מלפני אלפי שנים, אפשר לטייל כאן שבוע שלם ומה שמשותף למרבית התיירים שהגיעו, אם אני קולט נכון, זה שלכולם היתה הערכת חסר לכמות העניין שאפשר למצוא כאן.

על רחוב סנט ג׳ורג׳ (על המפה) – רחוב הקניות סטייל טיילת שעובר באמצע הרובע ההיסטורי אנחנו עוצרים לגלידה. זאת העצירה האינסטנקטיבית הראשונה שלנו בעיר ההיסטורית ובזמן שאשתי מסבירה בעברית לילד אילו טעמים יש ואני עוד חושבת על ג׳וני ופריד שככה הצליחו לצבוע את הטיול שלנו בצבעי המשפחה הישראלית הגדולה, המוכרת מתגלה כדוברת עברית. לא סתם דוברת עברית אלא לילך מכפר סבא. לחנות שלה קוראים Sweet spot ואני יכול לנחש שבקיץ היא צריכה להעסיק עוזרים כדי לשרת את כל מי שנכנס. בינתיים המצב רגוע ויש לה זמן לעשן עוד סיגריה בחוץ.

עכשיו השאלה המסתמנת היא מי יהיה הישראלי הבא ואני מתחיל לחשוד בכולם. סיור של חברת הטרולי המקומית מסיע אותנו בין האתרים השונים יחד עם עוד כשישים או שבעים תיירים. זה סוג של כאוס צבעוני מושלם שהמקומיים נוהגים להדיר ממנו את רגליהם ואת גופם. אבל לתיירים שמגיעים לסנט אוגוסטין זאת חווייה שלא מוצאים במרבית ערי אמריקה. אני נוטה לחשוב שזאת ההשראה הספרדית ההיא. האנרגיה שממנה נולדה העיר שנחשבת ליישוב האירופאי העתיק ביותר בארצות הברית, כמה עשורים לפני ג׳יימסטאון בויריג׳יניה. כשמדובר בצבעים, ריחות, ניחוחות וקולות, הספרדים הם תמיד אופציה עדיפה על אנגליה ומהבחינה הזאת, הזמן לא שינה דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *