מאת צבי יוליס

בקצה הצפוני של מדינת פלורידה יש מקום שנקרא אמיליה איילנד ובתוכו עיירה בשם פרננדינה ביץ׳ (על המפה) שהיא שילוב מוזר של שימושים ונופים. מצד הרחוב היפהפה שנותן תחושה של הליכה בתוך שמורת קניות תרבותית ובקצה שלו, רכבת משא קולנית שמפרידה בינו ובין האוקייאנוס. כשהפעמונים מצלצלים לסגירת מחסום הרכבת המצלמות מופנות באחת מחלונות הראווה לכיוון מזרח ולקרונות החולפים בזה אחר זה. הצפירה החזקה היא התחליף לפעמוני המדיטציה המסורתיים שהיית מצפה לשמוע בעיירה כמו זאת והיא נשמעת בכל פעם כשהרכבת עוברת, לא משנה מה השעה. ממילא, שלאף שטונדה זה לא משהו שהאמריקאים התחייבו עליו בחוקה שלהם.

הרחק באופק שני מפעלים ענקיים, אחד בכל צד שמעלים תמרות עשן. העשן כל כך סמיך שהוא נראה יותר כמו תפאורה לסצינה בסרט על מפעלים של פעם מאשר עשן אמיתי של כאן ועכשיו. כאן ועכשיו, נדמה שהשלווה של הדייגים והיאכטות בקו המים לא מתחברת עם התעשייה הכבדה מסביב אבל עבור המקומיים, זאת כנראה התמונה הכי קרובה לאידיליה שהם מכירים.

בין פסטורליה למפעלים. פרננדינה ביץ׳

קרוב לאמיליה איילנד מבצד בשם פורט קלינצ׳ שהוא יעד התיירות מספר אחת באיזור והאמת היא שהוא לא היה מעולם מבצר חשוב במיוחד ולא הותקף אפילו פעם אחת. אבל בתור שמורת טבע וקופה שעושה כסף הוא דווקא מתפקד בגבורה. חלק נוסף מהנוף הוא הקצה הדרומי של מדינת ג׳ורג׳יה. זהו פחות או יותר קו הגבול בין המדינות, קצת כמו עקבה ואילת נגיד, ובחנויות המתנות יש חלוקה צודקת בין מזכרות שאומרות שג׳ורג׳יה היא המדינה הכי הכי לכאלה שמעדיפות את פלורידה המקומית.

גבר ואישה מבוגרים עומדים בפינת הרחוב היפה ומדגמנים שודדי ים. הם אוספים תרומות עבור נפגעי אחת מסופות ההוריקן שכאן הוא שם קוד לתרומות. אמור לי לאיזו סופה אתה מתרים ואומר לך כמה כסף אתה צפוי לקבל. אבא עם ילדה קטנה נעצר ליד זוג שודדי הים בדיוק ברגע שהוא פורשים לבית הקפה הסמוך כדי לנוח ושואל אותם על הפעילות שלהם. מפה לשם מסתבר ששניהם מצ׳יקגו, או שיקגו כפי שאנחנו כותבית בעברית.

הפיראט המבוגר מוצא קשר בין שיקגו של הילדות שלו לאמיליה איילנד וגם אם נראה שהוא לא מצליח לשכנע את האבא, זה לא משנה לאחרון שרק דוחף לתמונה משותפת של הפיראטים המקשישים עם הילדה הקטנה. כשהאמריקאים מדברים ביניהם ברחוב, שיחות חברות וידידות כאלה, אלה עשויות להיות שיחות בדציבל גבוה, בואך רכבת משא.

מהספסל ליד אני מבחין בעוברים ושבים שנראים לי כולם במראה חגיגי, אבל זה ככל הנראה רק מצב הרוח שלי. אשתי והילד בתוך בית הקפה נהנים מטעם אספרסו ושוקו באווירת התור הארוך שמשתרך מדלת הכניסה עד לדלפק. מכאן אנחנו ממשיכים למצודה (נסגרה לפני שהגענו) ולאי בשם טאלבוט (נסגר עם הגעתנו). פחות איכפת לי מהמצודה ויותר מחוף boneyard שהוא חוף ים ועליו עצים שמתו משחיקת האי בצד אחד שלו ומהמלח והשמש. אפילו המוות שלהם יפה, שזורים שכובים כמו עצמות ענקיות על החול הרך ומולם הכחול עמוק של האינסוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *