‏בלוג אטלנטה: Where is, Where is, Where is the Cake?

בלילה היה לי חלום מוזר. חלמתי שהוזמנתי למסיבת יום הולדת של ילדי כיתת הגן של הבן שלי. בחלומי אנחנו נמצאים כולנו בג'ימבורי אוורירי ומלא צבעים שהמתקנים שבו נראים כאילו עוצבו במיוחד לצורך החלום שלי. אשתי אומרת לי שכדאי לי לשים לב לשילוט ואני שואל איזה שילוט והיא מצביעה בעזרת פנס לייזר על שלט מעופף שמראה כי היום, ממש היום, נערכות חמש מסיבות יומולדת. אחת לג'ים, אחת לאנה, אחת להארלו, אחת לג'וליאן ועוד אחת.

איזה יופי, אני אומר לה. תראי, האמריקאים האלה יודעים לעשות כסף. חמש מסיבות שמתקיימות בו זמנית באותו ג'ימבורי חלומי.

בגלל שזה חלום אנחנו נזכרים שלא קנינו מתנה ואנחנו חוזרים במהירות לאוטו, יחפים משום מה, ונוסעים לטארגט. בטארגט יש מבצע אמצע הלילה (כי פתאום שוב נהיה לילה) וככה אנחנו יכולים לקנות שם מתנות לכל ילדי היומולדת. אשתי לא בטוחה אם הילד שלכבודו באנו זה ג'ים או אנה, או ג'וליאן או מישהו אחר…

שעת לילה אמיתית. אני שוכב על המיטה וחולם. איזו הפקה מושקעת. בדרך כלל החלומות שלי לא באים עם כזאת תאורה יוקרתית. רק את מערכת הכריזה צריך לשפר קצת כי גם בחלום היא נשמעת לפעמים מגומגמת.

כל מי שבה למסיבה של הארלו מתבקש להגיע לחדר המסיבות המיוחד, אני שומע פתאום. אני שואל את אשתי אם גם היא שומעת כי אתם יודעים איך זה בחלומות. מישהו אחד שומע משטרה והאחר שומע בכלל מכבי אש והשלישי שמע אמבולנס. אז היא אומרת שכן, שגם היא שמעה שקוראים לאורחים של הארלו או ג'וליאן להיכנס.

ואנחנו בשביל ג'וליאן או הארלו? אני מוודא איתה.

כן, היא אומרת ומצמיחה כנפיים. היא תופסת אותי ואנחנו עפים ביחד לחדר המסיבות. איפה הילד? אני שואל אותה והיא מרגיעה אותי שהוא כבר בחדר, ליד השולחן עם הממתקים.

אנחנו מתיישבים בחדר ובאמת הכול נראה יפה כזה. יותר חלום של אמריקאי מחלום של ישראלי, אם אתם מבינים. ההורים של ג'וליאן או הארלו או שאולי זה בכלל ג'ים נכנסים ושניהם עשויים מקרח. מישהו בא עם מבער ועושה שהקרח ימס. הם מחייכים אלינו אבל אז אני שם לב שהם לא יכולים לדבר.

גם ג'ים או הארלו לא מדברים.

חתן המסיבה יושב בשולחן ליד העוגה ושותק. וההורים שותקים אבל מביטים בגאווה בילד. וכל האורחים שמסביב וגם אנחנו יושבים מסביב ומדברים. זאת אומרת לא מדברים. שותקים. בחיים לא ראיתי מסיבת יומולדת שבה גם הילדים וגם ההורים שותקים וכולם מביטים זה בזה מבטים חטופים, פה ושם חיוך, פה ושם מילה שנפלטת אבל נעלמת מיד בחלל החדר. חצי צחקוק.

אני שואל את אשתי אם זה חלום והיא מרגיעה אותי שזה בהחלט מה שזה.

עכשיו נכנס לחדר אחד העובדים של הג'ימבורי. יש לו מדים של המקום וכתוב עליהם בגדול, עובד של הג'ימבורי. בחלומות לא תמיד צריך שם עסק רשמי. זה יותר פשוט ככה. העובד מנענע אריזת קרטון גדולה שבתוכה יש מין דגיגונים כאלה שתוך כדי החלום הוא שופך לתוך הצלחות של הילדים.

זה אוכל של כלבים? אשתי שואלת אותי.

אני שומע נביחות מרחוק אבל אולי זה מחלום אחר. העובד ממשיך לצקת את הדגיגונים לתוך הצלחות וחלק מהילדים אוכלים ועושים כאילו שזה טעים להם. אחר כך הוא מחזיר את אריזת הקרטון למקום וחוזר עם מצת של אוטו.

מה הוא הולך לעשות עם זה? אני שואל את אשתי שבינתיים הפכה לחברה שלי מימי הצבא.

תיכף תראה, היא אומרת ומחליפה מהר את מדי הב' שלה למדי א'.

העובד מדליק את הנר שעל העוגה ועכשיו ג'ים או ג'וליאן או הארלו יכולים לנשוף על הנר.

זה קורה. הנר נכבה ואני כמעט מתעורר מהריח של האוויר השרוף.

אבל לא. עכשיו כולם שרים Happy Birthday. הם לא שרים את זה חזק, אבל שרים וברגע שהשיר מגיע לקצה שלו, כולם שוב משתתקים. אפילו יותר חזק ממה שהם השתתקו קודם. משתתקים לאללה.

זה גורם לי להזיע, בשינה או בחלום או בשניהם. אני אומר לאשתי, שוב אשתי, שאני לא יכול לשלוט בזה ואז זה מתפרץ. אני קם ומתחיל למחוא כפיים ולשיר בקול, כלומר לצרוח, איפה, איפה, איפה, איפה, איפה העוגה, הנה, הנה, הנה, הנה, הנה העוגה…

אף אחד לא מסתכל עלי. כולם ממשיכים לבהות כל אחד באותה הנקודה שבה בהה קודם והשקט. הוא שוב תופס אותם ומצמיד לכיסא. מישהי לוחשת מאחורי, אני שומע אותה טוב, היא לוחשת, מה יש לזוג הישראלי?

אני מתחיל ליילל לאשתי, מילא ההורים, מילא הם, אבל למה הם משתיקים את הילדים?

ככה זה פה, אשתי אומרת. הכנפיים שלה נשרו בינתיים. הם רגילים לילדים שקטים.

זאת שיושבת לידנו מניקה את התינוקת שלה. התינוקת יונקת בלי להפריע לסביבה אבל רואים שיש לה שרירי פה חזקים.

אני פונה אליה ושואל, אם היא יודעת מתי מגיע הרגע של ה-Speech, כלומר מתי ההורים יגידו משהו, כי בכל זאת, מדובר בחגיגה שלהם.

היא אומרת, Speech? What kind of Speeach? זאת מסורת אצלכם בישראל?

זאת מסורת אצלנו בעולם אני אומר אבל אז מבחין שהאמא נעלמה עם התינוקת ושהן עכשיו בחדר הסמוך במסיבה מקבילה.

בדרך החוצה אנחנו חולפים ליד האבא והאמא של ג'וליאן או הארלו. האמא הלבושה במין קימונו יפני מבריק אומרת לנו בקול עדין, תודה רבה שבאתם ליומולדת של…

אני מנסה להקשיב כדי לגלות סוף סוף מה השם של הילד אבל גם כשהיא חוזרת על המשפט הזה ואומרת תודה רבה שהגעתם ליומולדת של… שוב הקול שלה נמוג לקראת סוף המשפט ואני לא מצליח לשמוע…

לא מצליח לשמוע…

לא מצליח לשמוע…

אני מתעורר.

זיעה קרה על המצח. או שזה סתם ביטוי ואין דבר כזה באמת.

אשתי לידי. אני ממשש את הגב שלה להרגיש את הכנפיים.

היא שואלת אותי אם היה לי חלום רע.

אני שואל אותה אם יכול להיות שהיינו היום ביומולדת של אחד מילדי הכיתה של הילד שלנו.

היא אומרת שכן.

אני שואל אותה אם זה היה בג'ימבורי אוורירי כזה, כאן בג'ונס קריק.

היא אומרת שכן.

אני שואל אותה אם היתה בסוף עוגה קטנה וקאפקייקס בטעם שוקולד ווניל.

כן, היא אומרת, וגם אתה אכלת אחת.

ואיך קראו לילד, את זוכרת?

היא אומרת את השם שלו.

אני נאנח לרווחה. מזל, אני אומר, מזל.

היא מתעניינת לשמוע עוד.

אני מספר לה על ג'ים והארלו וג'וליאן והיומולדת עם הכנפיים והמצת של האוטו והאוכל של הכלבים והשקט ההוא הנצחי והנאום שביקשתי שיהיה אבל לא היה ו…

היא אומרת לי שזה באמת היה מוזר שהצעתי נאום כי כנראה שכאן מסיבות יום הולדת זה משהו שמתקתקים מהר, בלי הרבה השקעה.

אז היה Speech או לא היה Speech? אני שואל, חצי רדום.

היה ואתה נתת אותו, היא אומרת. פעם ראשונה שמישהו בג'ימבורי הזה אי פעם, אם אתה שואל אותי, נותן ספיץ' בשם הורי הילד. מה שבטוח, הם לא ישכחו את המסיבה הזאת.