‏בגיל 40 פלוס כמה שנים, ערן לוי שוב נשאר עם האהבה שאף פעם לא מאכזבת

נוסטלגיה היא לא עניין של גיאוגרפיה, היא עניין של גיל. בכל מפגש בברלין עם בני גילי – ישראלים, גרמנים או אמריקאים, חברים או מכרים – אנו ממהרים להעלות זכרונות המשותפים לכל אדם בשנות הארבעים-פלוס-כמה-שנים באשר הוא. מוסיקה, תוכניות טלויזיה, אהבה ראשונה, אהבה אחרונה – ומעל כולם הזכרון המנצח, הפופולרי והטרי יחסית של הגירושים.

ויש עוד דבר אחד שמשותף לכולם, לפחות לאלה שאוהבים כדורגל: זכרונות של ערגה מאליפויות העולם ואירופה, של שחקנים אלמותיים כרודי פלר, לותר מתיאוס, דיטר מולר, ספ מאייר, רנה ון דר קראקן, מריו קמפס. אפילו בגרמניה יש מי שזוכרים באופן קלוש את אבי כהן. התל אביבי, לא הירושלמי. אחרי מנת הנוסטלגיה הדביקה עוברים לעניינים של אנשים מבוגרים – מרשם חדש למשקפיים, כאבים בגב, ואם הגיע הגיל שאפשר להתחיל – גם קולונוסקופיה.

ורק דבר אחד נשאר אותו הדבר – האהבה לכדורגל, האהדה של קבוצת כדורגל.

*

כל השבוע התכוננתי לערבו של יום א'. הכנתי את הגרעינים, דאגתי מראש לנוכחות נדירה של בקבוק בירה במקרר, הוספתי פתק אלקטרוני בסמארטפון ופתק מנייר שמודבק בפיסת סלוטייפ על הדלת, שחס וחלילה לא אשכח. וביום א', בעשר בערב, הדלקתי את הטלויזיה ונמרחתי על הספה.

קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה ידעתי מראש על תוכנית טלויזיה. מתישהו בעשור האחרון הפסקתי להתעניין בלוחות שידורי טלויזיה. יש אינטרנט, יש סמארט טי.ווי, יש נטפליקס ו'סדרות', יש מיליון אפליקציות. מישהו בן גילי אמר לי פעם שהדור שלנו נתקע באמצע, בין ימי הגוגואים, אטארי ו'ראש כרוב' לבין ביטים, בייטים וטלגרם. ואני מסרב להאמין שאני כזה, ומתפעל באופן די שוטף אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב נייד, אתמול אפילו תיקנתי את המק של החברה. וכל אלה הובילו אותי, כנראה, אל הגמילה מהצורך להתארגן מראש לתוכנית טלויזיה. לא ספונטי, מאוד נוח.

אבל ערבו של יום א' היה ערב מיוחד, ערב שהמשיך באופן טבעי את ההתרגשות שאוחזת בי בשבוע האחרון. הערב הזה טמן בחובו סרט תיעודי בשם Der Traum vom Finale (חלום הגמר), על החלום הגדול של הרטה BSC בעונת 2015/16, חלום בו היא אוחזת מאז הוחלט על עריכת משחקי גמר הגביע הגרמני באצטדיון האולימפי בברלין.

לערוץ חדשות הבונדסליגה של ערן לוי בברלין היום

*

שנות השבעים היו מלאות באקשן עבור הרטה. הן התחילו עם סקנדל מכירות המשחקים הגדול והמשיכו עם מקום שלישי בתום שלוש עונות וסגנות האליפות בעונת 1974/5.  והיה גם גביע, ושתי העפלות למשחק הגמר – בלי הצלחה ועם הרבה כאב ותחושת החמצה.

ב-1976/7 הסתיים משחק הגמר בין הרטה לפ.צ קלן בתוצאה 1:1, ומאחר והכרעה בפנדלים עדיין לא היתה בסביבה, נפגשו השתיים יומיים לאחר מכן למשחק חוזר. דיטר מולר, ההוא מהפיסקה השניה של הפוסט, הבקיע את השער היחיד במשחק בדקה ה-70, הראלד שומכר לא נתן לכדורים להיכנס לשער ושלח את הבחורים של גיאורג קסלר חזרה לבירה, בלי גביע.

חלפה שנה, הכרעה בפנדלים נכנסה לתקנון הגביע. חלפה שנה נוספת, מחזיקת הגביע לעונת 76/7 התקדמה בחיים וזכתה באליפות והרטה שוב העפילה לגמר הגביע, כשבדרך היא מבשלת נקמה על אש קטנה ומדיחה בשמינית הגמר את פ.צ קלן. ושוב עשו השחקנים את הדרך מברלין להאנובר, ושוב ספגו שער אחד, הפעם מרגלי וולפגנג זיל שהשתלט על הכדור אחרי הדיפה אומללה של שוער הרטה נורברט ניגבור בדקה ה-116, ושוב שבו הכחולים-לבנים הביתה בלי הגביע.

*

'חלום הגביע' נפתח עם השער של זיל וסצנות השמחה של שחקני פורטונה דיסלדורף. נלו די מרטינו, כדורגלן העבר האיטלקי שהצטרף להרטה ב-12 בספטמבר 1971 ושסוגר ארבעים וארבע שנים בתפקידים שונים במועדון (כיום מנהל הקבוצה), היה בהאנובר באותו היום ולקח ללב את ההפסד. לפני כחודשיים, בראיון לעיתון 'ברלינר מורגנפוסט', נשאל די מרטינו על התקופה בה מילא את תפקיד המנהל הטכני של נבחרת איטליה במהלך מונדיאל 2006. די מרטינו סיפר על התחושה העילאית שחש עם הנפת הגביע במקום שהפך לביתו השני – האצטדיון האולימפי בברלין.  "אני עדיין מקבל עור ברווז כשאני נזכר ברגע ההוא," סיפר די מרטינו, "הזכיה בגביע העולמי היתה שיא שאין גבוה ממנו, אבל מבחינה ספורטיבית אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לזכות פעם אחת בגביע הגרמני באצטדיון האולימפי".

הסרט המשיך לזכרון מר נוסף, קרוב יותר לימינו. עונת 2011/12, עונת החזרה של הרטה לבונדסליגה. מרכוס באבל העפיל עם הרטה לרבע גמר הגביע תוך שהוא משיג נצחונות מרשימים בדרך לשם (0:4 על מוייזלביץ, 0:3 על רוט וייס ארפורט ו-1:3 על קייזרסלאוטרן עם שער שוויון זמני של איתי שכטר). בתום  הסיבוב הראשון פוטר באבל בשל סכסוך עם המנהל המקצועי מיכאל פריץ, מחליפו מיכאל סקיבה לא הצליח לשחזר את היכולת הטובה יחסית של הרטה במהלך הסיבוב הראשון ונכשל בכל אשר עשה.

ואחרי פתיחת סיבוב איומה, שלושה הפסדי ליגה רצופים ומנטליות בקרשים, אירחה הרטה ברבע הגמר את בורוסיה מנשנגלאדבך של מרקו רויס ומרק-אנדרה טר סטגן. היכולת החלשה של הקבוצה לא היוותה גורם שיווקי מוצלח, ו-48 אלף צופים בלבד הגיעו למשחק. תשעים הדקות הראשונות הסתיימו ללא שערים. ואז, בדקה ה-99, נשלח איגור די קמרגו לכדור בתוך רחבת הרטה.  הבלם הצ'כי רומן הובניק הגיע לפני די קמארגו לכדור ומנע ממנו להגיע אליו. בתגובה בעט החלוץ של גלאדבך בגבו של הבלם.

תומאס קראפט קלט את הכדור, הובניק קם על רגליו, ידו השמאלית אוחזת בגבו הכואב מהבעיטה, והתקדם אל עבר די קמארגו.  כשהשניים עמדו האחד מול השני נגח די קמארגו בראשו של הובניק ומיד צנח על הדשא בתיאטרליות. השופט נפל בפח, שלף כרטיס אדום להובניק והורה על הנקודה הלבנה.  קפטן גלאדבך פיליפ דאמס בעט את הפנדל פנימה, אחר כך הגיע שער נוסף בדקה ה-120 מבישול של אותו די קמרגו כדי להפוך את גלולת ההחדה למרה הרבה יותר.

*

הייתי שם, באצטדיון האולימפי, ביום בו הודחה הרטה בחצי הגמר. הייתי שם לאורך העונה כולה, חוויתי כל שלב. ראיתי את סקיבה מפוטר אחרי חמישה הפסדים רצופים. ראיתי את אוטו רהאגל חוזר מפנסיה כדי להציל את הרטה מירידה ולא מצליח.  ראיתי את פורטונה דיסלדורף – שוב היא – גוברת על הקבוצה שלי בפלייאוף הירידה/עלייה ושולחת אותה לליגה השניה אחרי עונה אחת בלבד.

אחר כך חזר הכל לקדמותו: הרטה שבה במהרה לבונדסליגה – והודחה בסיבובים המוקדמים של הגביע מול נמושות הליגות הנמוכות, עם הדחת השיא בסיבוב הראשון של עונת 2012/13 מול וורמטיה וורמס מהליגה הרביעית. והחבר'ה ביציע שמחו בשיבה המהירה לבונדסליגה, צהלו עם סיומו של כל מאבק הישרדות בהצלחה, ועדיין משפשפים עיניים כלא מאמינים כשהם רואים את הקבוצה שלהם תוקעת יתד בצמרת הטבלה, גם אם התחילו לפשל לאחרונה. אבל הם, בדיוק כמו די מרטינו, מוכנים לוותר על הכל – צמרת, ליגת האלופות או הליגה האירופית – רק תעלו כבר לגמר, קיבינימט.

בעצם הם היו שם לא מזמן, בגמר. בערך. רק באייר לברקוזן יכלה לקבוצה השניה והחובבנית של הרטה ברלין, שהפתיעה את המדינה כולה כשהעפילה לגמר הגביע ב-1993.  וגם שם זה הסתיים – שוב! – עם 0:1 דחוק של אולף קירסטן שהותיר את השחקנים עם מחמאות בלבד. וג'ורג' קוסטנזה היה אומר:

You can stuff your compliments in a sack, mister!.

'חלום הגביע' הסתיים עם סצנת הנצחון ברבע הגמר על פ.צ היידנהיים (2:3) וההעפלה לחצי הגמר והזכיר לי את היום ההוא.  ואז הגיעה ההגרלה שקבעה שהרטה תארח בבית את בורוסיה דורטמונד, לא פחות. אתה בא למשחק, אין מצב שלא, אמר לי יוהאנס.  אני לא יכול, הילדה אצלי, עניתי לו בצער רב. אתה תגיע! נמצא סידור! נספר משהו לאמא שלה, שתיקח אותה, אי אפשר לוותר על חצי גמר ביתי!

חצי שעה ו-71 יורו מאוחר יותר היה לי כרטיס לחצי הגמר. מהר מאוד אזלו כל הכרטיסים ובהרטה החליטו לבנות יציע ארעי שיכיל שלושת אלפים צופים נוספים. רק פעם אחת לפני כן עשו זאת באצטדיון האולימפי – במשחק העלייה של הרטה לבונדסליגה בעונת 2010/11. 77 אלף צופים הגיעו לאצטדיון כדי לראות את שתי העולות החדשות לבונדסליגה – פ.צ אאוגסבורג היתה הקבוצה השניה – במשחק לפרוטוקול, אז עכשיו? בחצי גמר  הגביע? בבית? עם משחק אחד עד לגמר? חייבים להיות שם כשזה קורה!

בתום הסרט דיברתי עם יוהאנס, הפעם בטלפון.  אתה מתרגש, הוא שאל. או-אה, ועוד איך, עניתי, ולא הצלחתי להיזכר מתי בפעם האחרונה התרגשתי כל כך לקראת משחק כדורגל. אולי כשהייתי ילד, בטח לפני משחקי דרבי בבלומפילד. גם אני לא כל כך זוכר, התוודה יוהאנס. לא משהו, הזכרון שלנו, ועוד בלילה, לפני השינה…

בטח נדבר על זה ביום רביעי בערב ביציע, נעלה זכרונות, כמו שאנחנו בדרך כלל עושים, נמרח את ההווה בשכבה עבה של ממרח נוסטלגיה, כמו שבני ארבעים-פלוס-כמה-שנים עושים. נישאר עם הדבר היחיד שתמיד נשאר אותו הדבר – האהבה לכדורגל, האהדה של קבוצת כדורגל.

וניפגש שוב באצטדיון האולימפי במשחק הגמר.