‏'פרקתי את המזוודה, הבגדים מסודרים במדפי הארון, הנעליים זרוקות בשתי פינות שונות של החדר. אני בברלין'

בר אש הגיעה לברלין לפני חודש והיא עדיין המומה (לטובה) מהמפגש בינה לבין העיר. בין קול שקשוק הרכבת להיעדר רעש המטוסים לו הורגלה בבית הוריה מצאה את הזמן ואת השקט הנפשי כדי לכתוב פרק ראשון אודות החיים בעיר זרה

טקסט ותמונה: בר אש

אני יושבת על המיטה הרחבה בחדר החום-אדום מול ארון מאולתר מארגזי עץ, מרבד של לטינית מבולבלת שזור בו. מבטי נודד מהקיר האדום לזה הלבן, מרצפת העץ לקצוות השטיח הסרוג, בוחנת בדביקות כל פיסת מידע שיכולה להתגלות אלי מהחלל הזה, שבחודשים הקרובים יהיה לי בית. הדממה נשברת במנגינתו העולה והיורדת של אמבולנס, בשקשוק הרכבת שחולפת מבעד לחלוני. בבית הורי בתל אביב שומעים מטוסים. כל כך הייתי מורגלת לשריקתם, ולכן התוודעתי לערכם בפסקול חיי רק בעת העדרם – במבצע "צוק איתן", בשל חשש מפגיעת רקטות במטוסים, מסלולם הוסט. הפסקת האש בסיום המבצע התגלעה לאוזני בשריקת מטוס, שריקה שכה כמהתי לשמוע. עכשיו שקשוק זר מרעיד את נשימתי.

כאן, במיטה הרחבה, משתרשת בתודעתי ההבנה – אני בברלין. פרקתי את המזוודה, הבגדים מסודרים במדפי הארון, הנעליים זרוקות בשתי פינות שונות של החדר, הספרים המעטים שהבאתי עמי נשענים זה על זה על השידה הבהירה ואף מברשת השיניים כבר זרוקה באגביות לצד הכיור. נדמה כי חפצי הסתגלו בקלות למעבר, מצאו את מקומם בזריזות וללא חשש, אך אני עדיין ספקנית, עדיין מתקשה.

אני רוצה לצמוח בה, ללמוד אותה, להרגיש את 'בר' של ברלין, אבל בינתיים אני עדיין הולכת לאיבוד, קופאת מקור וקונה ירקות ביוקר.

הבחירה להקיף את עצמי באנשים זרים, בשפה זרה, בתרבות זרה, לברור פלסטיק מנייר ולהתעטף בשכבות שלא ידעתי שקיימות נולדה מביקור קצר בברלין. טסתי לבד, מלאה בציפיות ובתקוות מהעיר הזו עליה שמעתי רבות וטובות. נחתתי באחת עשרה בלילה, והסתובבתי בעיר עד שתיים בבוקר בשלווה שלא ידעתי דומה לה. לא ניצוצות של התאהבות, פרפרים מקשקשים בכנפיהם או פיצוצי ראווה גאו בי במפגשי הראשון עם ברלין, אלא דווקא שקט נפשי גולמי התפשט במורד גרוני. ברלין שבתה אותי באצילותה ובעליבותה, ביופייה הארכיטקטוני ובכיעורה, באוויר העירוני שהציף את ראותי ובקצב נשימתה שלה.

לא רק העיר שבתה אותי, אלא גם הזרות. תחושה מוכרת – הרי גם בביתי שלי, בעירי שלי, הרגשתי פעמים רבות נוכרייה. וכאן? כאן אולי סוף סוף התחושות יתנגשו וההיגיון יתייצב.  אני יושבת במיטה הרחבה , בחדר היפה הזה, בעיר המופלאה הזו, עוצמת את העיניים חזק ומנסה להבין מהו 'בית'. ברלין היא חלום. אבל עכשיו היא צריכה להפוך גם לבית, ואני לא יודעת האם ביכולתה לעשות כן, למנף את החלום למציאות ולא להחריב את המיתוס שהיא נושאת בחיקה. אני גרה בקומה עשירית. אני מרגישה את הקירות ורואה את התקרה ותוהה האם היסודות חזקים מספיק כדי להכיל אותי, להגן עלי, לגלם בתוכם הבטחה. אני רוצה לצמוח בה, ללמוד אותה, להרגיש את 'בר' של ברלין, אבל בנתיים אני עדיין הולכת לאיבוד, קופאת מקור וקונה ירקות ביוקר. בנתיים ברלין היא עדיין מיתוס ואני עדיין ילדה שלפני פחות מחודש רכשה כרטיס טיסה, כיוון אחד – תל אביב-ברלין.

בתמונה למעלה: "קומה עשירית או לא קומה עשירית?"

הנוף מחלון חדרה של בר אש בשכונת קרויצברג

החיים שלכם בברלין מעניינים אותנו