‏הדוב האחורי – שכחתי אם אני זוכר אותך, אהובתי

הלכתי לישון עם אישה שטענה שאנחנו נשואים כבר כמה שנים. הייתי קצת שיכור כך שאני לא יכול להעיד לא אז ולא עכשיו שזאת האמת, חלק ממנה או שקר מוחלט. בכל מקרה היא השאירה את התחתונים שלה האדומים תלויים על המסעד של הכיסא ובעיני זה מצא חן כי זה נראה ממש כמו סצינה מסרט.

החלום שלי תמיד היה להופיע בסרט. משהו הוליוודי עם אפקטים. אבל הגעתי לברלין בשליחות שאפשר לקרוא לה סודית, אם מתעקשים. פה אין סרטים. פה יש נשים שמשאירות תחתונים אדומים והולכות להתקלח. אחר כך הן מספרות לך שהחתונה היתה היום הכי יפה בחיים שלהן ואתה לא בטוח למה חשוב להן כל כך לדבר על זה.

בכל מקרה, מי שהיא לא תהיה, לאישה הזאת קוראים אורי במלעיל. סליחה, במלרע. היא אומרת גם שיש לנו שני ילדים אבל אתם יודעים איך זה, נשים. מה שיותר מטריד אותי זה שבזמן האחרון היא מסתובבת עם כרטיס האשראי שלי בגלל שלטענתה החלטנו שאנחנו משחקים במין משחק כזה שנקרא שיוויון כרטיסים שבו כל אחד מחזיק בכרטיס של השני ועושה איתו מה שהוא רואה לנכון.

באמת? אנחנו משחקים בזה? יש משחק כזה?

אני לא מבינה למה אתה אוהב להיכנס לתפקיד הזה שלך, המלרעית שואלת. איזה תפקיד, אני מתגונן וכבר מכין את האגרופים הלבנים החיוורים שלי. אתה יודע, היא עונה, התפקיד של השחקן ששכח את התפקיד שלו. ששכח הכול. שלא זוכר כלום.

שתיתי קצת, אתמול, אני מתנצל.

אבל אתה תמיד זוכר איך קוראים לאמא שלך.

הדסה.

בדיוק.

אז למה את כועסת?

אני אוהבת את זה שאפשר לעצור בצד הדרך ולצעוק בעברית מה שרוצים, למשל שייסה, לא רגע, התכוונתי, אינעל העולם, או הצילו או אני לא יודעת מה ואף אחד לא יבין מה אני רוצה. זאת פרטיות. בארץ לא היתה לי פרטיות. כל מילה שאמרתי, מישהו שם שמע אותה ואז חשב עלי משהו.

אורי שיש לה שיער אדום מהמם היא מורה בבית ספר פרטי פה בעיר. זה בית ספר של אמריקאים בעיקר אבל גם בריטים וויטנאמים והולנדים וגרמנים ובקיצור, כל העולם. אין להם אף תלמיד ישראלי ואורי אומרת שזה קצת חבל לה כי הבית ספר הוא נהדר ויש ארוחת צהריים מלאה ואולם ספורט בגודל של איצטדיון והמורים כולם נראים נהדר.

אני עוצר רגע כדי להסתכל עליה. זה הכול קורה תוך כדי גילוח. אני והמראה והאישה ההיא בתוך המראה. אני חושב על התחתונים האדומים שהיא השאירה לי בבוקר. כמה יפים. ומה היא לובשת עכשיו?

מה?

מה?

אי הבנה קטנה בינינו מסתיימת בסקס במקלחת. לא משהו לספר עליו להורים. כלומר, חס וחלילה. אני באמת מקווה שלא מדובר באישה שאסור לי לעשות איתה מעשים כאלה. היא גונחת את השם שלי ובגלל שיש לי נטייה להתפזר במחשבות בזמן שאני עושה דברים מהסוג הזה אני מתפזר לכיוון המטה-פיזי של הסוגיה האם אדם שבשמו יש רק הברה אחת נחשב למלרעי או מלעילי.

היא לובשת את המעיל שלה ואומרת שהיא הולכת לבית ספר. ללמד, נכון? אני מוודא. לייעץ לתלמידים. אני היועצת, היא מזכירה לכל מי שנמצא בחדר האמבטיה. האדים עושים אותי אדום ואותה יפה. העיניים שלה נוצצות ואני שוב שואל את עצמי אם יש סיכוי שלאישה שלי, זאת מהחתונה, בהנחה שהתחתנתי היו באמת, כלומר יש, עיניים ירוקות.

אתה יודע מה אני אוהבת בעיר הזאת? היא שואלת אותי בטלפון, מהאוטו.

מה כל כך דחוף לה להתקשר אלי, חמש דקות אחרי שיצאה. זאת מערכת יחסים אובססיבית. זה לא משהו שמאפיין זוג נשוי. וגם יש לה חיוך של מאהבת.

אני אוהבת את זה שאפשר לעצור בצד הדרך ולצעוק בעברית מה שרוצים, למשל שייסה, לא רגע, התכוונתי, אינעל העולם, או הצילו או אני לא יודעת מה ואף אחד לא יבין מה אני רוצה. זאת פרטיות. בארץ לא היתה לי פרטיות. כל מילה שאמרתי, מישהו שם שמע אותה ואז חשב עלי משהו.

האישה שהשאירה אצלי תחתונים אדומים מלאה בצרכים. כשיש לה כעס היא פורקת, כשיש לה משהו להגיד, היא אומרת. אישה מעניינת, אני מסכם לעצמי.

עוד מעט הזיכרון יחזור. ברלין היא לא מקום שאפשר לאבד בו את הזיכרון כי הוא שם, בכל מקום, מסביב, על כל אבן, על הקירות, במדרכות. אני אגלה מי האישה הזאת. אולי אפילו אקפוץ לבקר בבית הספר ההוא, לראות איך זה ללמוד בגרמנית שירים של רודיארד קיפלינג, למשל.

אם…

אם אתה שוכח הכול בוקר אחד, זה לא אומר שעד הערב הזיכרון לא יכה בך כאילו לא חגגת את השיכחה, את היופי שבה, את כל מה שיש בה להציע, כמו פרח גן עדן מתוק שמספיק להריח ממנו או ללקק אותו בקצה הלשון כדי להבין שמה שאתה זוכר זה השביל שבו אתה הולך כל החיים ומה שאתה שוכח הם כל יתר השבילים שרק אלוהים יודע לאן הם מובילים.