‏קולנוע: כולנו משפחה ישראלית אחת (מטורפת)

סרט מתוק בהפקה גרמנית ישראלית של דרור זהבי בשם Herbe Mischung הצליח להרגיז את מבקרת הקולנוע שלנו דנה חן בגלל הסבטקסט

מאת דנה חן

בני ודזרה (Zahra) הם זוג מאוהבים שחיים במינכן. הם צעירים ויפים והעובדה שבני הוא יהודי ולדזרה הגרמניה יש שורשים מצרים לא מפריעה להם בעיר בה הם חיים. אבל בוקר אחד הטלפון מצלצל ואמא של בני מודיעה לו שסבו נפטר. בני שנמצא באמצע עבודת הדוקטורט שלו בבוטניקה נאלץ לעצור את החים שלו לטובת נסיעה קצרה בת יומיים לישראל. הוא מפציר בדזרה שתבוא איתו לתל אביב והיא מסכימה.

שם המשפחה של דזרה, עבדוללה, מסבך אותם כבר בשדה התעופה בסצינה יפה ופשוטה שהיא אחת המשעשעות בסרט (אין מספיק) וכדי לא ליצור מלחמת עולם מחליטים השניים במטוס למצוא לדזרה שם משפחה חדש למשך היומיים הבאים.

כשהם מגיעים לבית משפחת גולדפיין בתל אביב אפשר להבין על מה המהומה. אפרים האבא (דובל'ה גליקמן) הקיף את הבית בגדרות תיל ובמצלמות ואירגן מקלט מיוחד שמתאים לכל איום. הוא איש צבא בעברו שמתכונן לקראת טקס הוקרה חשוב שעומד להיערך עבורו. הדיעה שלו לגבי הערבים ברורה ואחותו, עדנה (ורדה בן חור) היא העתק נשי שלו אבל אכזרי יותר וחסר פשרות. בבית מתגוררת גם אלמנתו של המנוח (רות גלר), אמא של אפריים ששותקת ולא אומרת דבר כבר תקופה ארוכה.

בני ודזרה חושבים לברוח לשופינג מיד לאחר הנחיתה בבית ההורים של בני אלא שהשבעה כבר התחילה והאמא (סנדרה שדה) מבקשת מהם שיישארו איתם. דזרה פוגשת את בני המשפחה של בני ביניהם את בן הדוד רפי שנשוי לאישה קלאפטע בשם מורן (סנדי בר) ואת אריק (רון שחר) שכבר הספיק לחזור בתשובה מאז הביקור האחרון של בני בארץ. ביחד כולם נוסעים להלוויה ושם, ברגע של חוסר תשומת לב, דזרה מצטלבת והקוביה הראשונה מתוך שרשרת קוביות נופלת. בני הביא הביתה שיקסע, או כמו שאומרים שם, לא רק שהיא לא יהודייה היא גם גרמנייה.

מכאן הדרך אל התהום סלולה. הדודה עדנה היא האיש הרע שהולך ומהדק את האחיזה בצווארה של דזרה (פרי באומייסטר) עד לסוף המפתיע.

זהו סרט חביב למדי בסך הכול, אם כי ישנה לכל האורך תחושה של החמצה בעיקר בגלל סצינות ורגעים שלא מעוגנים בשום קרקע, לא דרמטית ולא קומית. התסריט שנכתב על ידי אנבל והבה ובן זוגה ברי תומסון אמור להיות שיקוף של כמה מחוויותיה של והבה לה שורשים מצריים, בין היתר הסצינה בשדה התעופה בה גורם הזוג לעיכוב בטיסה. יש בו הבנה מפתיעה של החשיבה הישראלית והיהודית של היום וצופים ישראלים יוכלו למצוא את עצמם בתוך הסרט, די בקלות. אפשר להניח שהבמאי, דרור זהבי יליד ישראל שחי בברלין מזה שלושים שנה, דאג לעדכן את התסריט כדי שיקיף את "החוויה הישראלית" העכשווית. ובכך נדמה שהסרט הצליח.

במקומות בהם עשו לעצמם היוצרים הנחות נוצרה פגיעה באמינות של הסרט. כמו למשל בעובדה שדזרה מבינה את העברית שמדברים בישראל ללא כל קושי, או ההופעה של כל הישראלים שמגיעים לשבעה בבגדים שחורים.

אבל הקושי האמיתי שמציג הסרט הוא ברמת הסבטקסט. מבלי להרוס את אלמנט ההפתעה האחרון בסרט שהופך את התמונה על פיה, ממש כמו בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני, גם כאן היהודים צריכים לפנות מקום לטובת דת אחרת, הדת הנוצרית. נכון, זה רק פתרון קומי, זה רק תסריט וזה רק משחק אבל גם בקולנוע וביצירה, הכול שפיט.

קובי ניב כתב בעקבות "החיים יפים" את הספר "החיים יפים אבל לא ליהודים" בו הוא טוען שהסבטקסט של הסרט המופתי של בניני אומר בסופו של דבר שהגאולה מגיעה אחרי שהיהודים יוצאים מהתמונה (גווידו, בסרט ההוא) והנוצרים מגיעים (ג'זו, הבן של גווידו). גם כאן, אצל זהבי, ההתרה של הסרט יוצרת מצב "קומי" שבו למעשה אין יהודים בשטח מלבד בני שממילא מזלזל בארץ הקודש ("אנחנו כאן רק ליומיים") מטיף לגרים בה ("מה קרה לכם שנהייתם פרנואידים?") וצוחק ביחד עם דזרה כשהיא מעלה, בצחוק אלא מה, את האפשרות שתתגייר.

הרב אריק (רון שחר) שנואף עם כל מי שסביבו מוסיף לתחושה המעט חמוצה שעולה כאמור מתוך הסבטקסט, ורק בגלל שבנצרות הרעיון הוא לסלוח, נסלח גם אנחנו מתוך הבנה שחוץ מאתנו הישראלים בהווה או בעבר הרבה אנשים היו מסתפקים בביקור של יומיים בישראל היהודית, רק כדי לא לספוג יותר מדי מכל הטוב הזה. 

Herbe Mischung

במאי: דרור זהבי, גרמניה ישראל (2015)