‏גרינוויל דרום קרוליינה: על עכברים ואנשים

בדרך מהאוקיאנוס חזרה לאטלנטה עצרנו בגרינוויל. זאת פעם שלישית שלנו שם וכמו בשתי הפעמים הראשונות גם הפעם לא יכולנו להישאר אדישים לרחוב הראשי המצוחצח, בצדי״ק הצחצוח.

בגלל שהילד שלנו הגיע לגיל המופלג של עשר שנים מתוכם ארבע באמריקה, הוא מרשה לעצמו לומר בקול רם, על סף לצעוק שאין מה לעשות במיין סטריט של העיר הזאת ושעדיף לחזור הביתה עכשיו כדי שיישארו מספיק שעות אור לשחק במיינקראפט, סוג של שאיפת אוויר מדיטטיבית לילדים בגילו.

שתי נשים בשנות החמישים המאוחרות או השישים המוקדמות או אולי השבעים אבל נראות כל כך צעירות לגילן מנסות לעודד את ההורים הנבוכים קמעה ומספרות לו שלאורך הרחוב מתחבאים תשעה עכברים קטנים, פסלים מברונזה שנוספו לדיירי הרחוב בתור שעשוע לילדים שלא מוצאים את עצמם בין החנויות והבוטיקים.

״אתה רק צריך למצוא אותם ואם אתה לא מוצא אפשר לקחת מפה ממרכז המבקרים.״

הילד צועק אפילו חזק יותר שהדבר האחרון שבא לו לעשות זה לראות עכברים ותוך כדי כך אנחנו מזהים את העכבר הראשון, כזה חמוד, לא רחוב מהתיאטרון המקומי.

התיאטרון של גרינוויל שנמצא בבניין הקרוי מרכז השלום נראה לי כמו שילוב של רחבת הקאמרי והבפנוכו של הבימה. עכשיו מריצים שם את טוטסי, קומדיה רומנטית, אישה יפה המחזמר, נשים אכזריות בוורוד והכול אודות להקת ה- Temptations. אני אומר לעצמי שחבל שלא באתי מהארץ עם פוסטר של בוסתן ספרדי, למשל, סתם בשביל לעורר את הסקרנות המקומית.

מטר וחצי מהתיאטרון נמצא בית העירייה הקטן שהוא גם מרכז האורחים ומולו גורד השחקים המקומי, שמונה תשע קומות של בניין צר המשמש את תא המסחר העירוני. מתחת לבניין, שעון כמו של הביג בן אבל בלי הביג בן, רק השעון, תקוע על עמוד ומזכיר לכולם שהעיר הזאת היא אולי לא לונדון, אבל יש לה סטייל.

אני אומר לאשתי שהאנשים בבית הקפה שנכנסנו אליו נראים אירופה. לא הפיג׳מות הרגילות שאנשים מרשים לעצמם כאן. היא מסכימה אבל מסייגת בטעם של הקפה שלדעתה הוא חמוץ מדי ושבאירופה זה לא היה קורה לה. לא בתדירות כזאת.

הכול כל כך מסודר לאורך הרחוב שאין אפילו חנות אחת שנראית לא שייכת. השלטים מדוגמים, מעברי החצייה, בתי הקפה, המסעדות. בשתיים בצהריים נפתחת זירת החלקה על הקרח ובטח שמח פה עם הרבה ילדים שמחליקים על הישבן ושומעים את ההורים שלהם צועקים להם להרים מהר את הידיים גבוה.

גולת הכותרת של הרחוב הראשי הוא האוצר הטבעי של העיר שאינו אלא נהר בשם רידסי. הנהר ששוצף קוצף בקצה הרחוב הראשי היה במאה התשע עשרה מקום מפגש של נשות העיר שבאו לעשות כביסה ואחר כך בתקופה תעשייתית יותר זוהם והפך למין חצר אחורית נשכחת. בהמשך נבנה מעליו כביש בן ארבעה נתיבים שחיבר את השכונות של העיר והכול היה מוכן להפיכתה של גרינויל לעוד עיר אמריקאית חסרת חן.

קבוצה של פעילי סביבה גילתה אז את הפוטנציאל של הנהר הזורם באמצע העיר והתחילו לפעול לסילוק הגשר. הם היו צריכים כמה עשרות שנים כדי לקנות חלקים קטנים של האיזור ובסוף גם את הגשר עצמו וביום חגיגי אחד, או בכמה ימים חגיגיים, להרוס אותו ולהחזיר את השטח הטבעי לקדמותו.

אחר כך הגיע אדריכל מבוסטון עם שם ספרדי וחברה הנדסית משטוטגארט גרמניה ובעזרתם הוקם הגשר היחיד בארצות הברית שנתמך על ידי מיתרים רק מצד אחד שלו, מאחור, כדי שאלה לא יפריעו למי שרוצה להשקיף אל הנהר.

כשהסיפור המרכזי של העיר הוא של גאולת הטבע אפשר להבין למה הם כל כך מקפידים מאז על כל בניין שמתרומם ועל כל פינה בעיר. הטובים ניצחו ועכשיו אפשר לחגוג ביקור של משפחה ישראלית שעשתה את כל הדרך רק כדי ליהנות מהיופי האמריקאי האורבני הזה, עניין נדיר בפני עצמו.