‏בלוג אטלנטה: על תפוחים ואגדות אמריקאיות

בערך עשרים דקות מהבית שלנו יש מרכז. אולי אפשר לקרוא לו המרכז האמיתי כי למרות שיש אינספור מרכזים מסחריים סביבנו, זה המקום היחיד שמציע לא רק חנויות, מסעדות, אנשים יפים ואנשים אפילו יותר יפים אלא גם רחבה שבה אפשר להתקבץ יחד ולהרגיש… להרגיש במרכז.

למקום הזה קוראים אבלון. מקור המילה הוא הרחק בבריטניה והמשמעות היא לא פחות מאשר אי אגדי. לפי אחת הגירסאות נקרא אותו אי אגדי על שם עצי התפוח שבו. בקיצור, גן עדן.

כאן באבלון אין עצי תפוח אבל במקומם מוטמנים בקרקע רמקולים שמשמיעים מוזיקה לטובת עוברי האורח והדיירים שמשלמים מחיר כפול על כל דירה בהשוואה לאיזור.

בפעם האחרונה שביקרנו כאן הרחבה המרכזית שימשה בתוך זירה להחלקה על הקרח. בינתיים, מזג האויר שהשתפר מאוד בשבוע או שבועיים האחרונים גרם לאבירי אבלון להחליף את הקרח בדשא מלאכותי ועכשיו במקום ילדים עם מגפיים ומעילים שחותכים במהירות את הרחבה מצד לצד אפשר לראות משפחות שפורחות בשלל צבעים על ספסלים או נמרחות בהנאה על המשטח עצמו.

אבלון הוא אכן סוג של אי. לא שחסר עושר בשכונות הסמוכות, שהרי משם באים האנשים שמטיילים כאן לאורך הרחובות, אבל זה המקום היחיד שבו העושר מתקבץ, מופיע במשותף בצורה של אנשים שחולפים קרוב או יושבים זה לצד זה. בשכונות העשירות מצפון לאטלנטה העושר בדרך כלל נוסע בתוך מכונית או עוצר רגע בסופר או ב-CSV ובכל מקרה אין את אותה תחושת הביחד של אי התפוחים.

מקבץ החנויות ומכוניות הפורשה או הלמבורגיני לא מנסה להטעות ולגרום לך לחשוב כאילו כאן זאת שדרה יוקרה בניו יורק או סן פרנסיסקו. ברור לכולם שכאן זאת ג'ורג'יה. נדמה לי שהרעיון פה הוא לא להראות מה יש לך, אלא פשוט לשחות בהנאה בתוך המרחב שמאפשר את זה. אין פה עניין של להתבלט כמו שיש פה עניין של להיעלם בתוך העושר.

בשבילנו הישראלים, אי אגדתי מחייב לא רק עושר אלא גם שחרור מסידורי ביטחון, שהם הצרה הפרטית שלנו. לבית הקולנוע המקומי המציע 12 אולמות נכנסים בלי לראות שומר. לפני פרוזדור הכניסה לאולמות יושבת אישה ובודקת את הכרטיסים אבל היא כל חומת האש שיש לאבלון להציע.

העושר על אי התפוחים לא מעניין כאן אף אחד וזה סוד הקסם שלו. האידיוט היחידי שעוצר ליד מכוניות היוקרה כדי לצלם אותן או להצטלם איתן הוא אני. זה מרגיש מטופש לצלם מכוניות יוקרה בסביבה שבה אף אחד לא מתרגש מהן או מתייחס אליהן, אבל תמיד ישנה האפשרות שאני צודק וכולם טועים.

אני שואל את עצמי מה אני בעצם מצלם. אני מצלם פרטים שלא היו יכולים לשרוד במרחב הישראלי מבלי שיפרו את שגרת היום של עוברי האורח. שיגרמו לאנשים לדבר על זה, להצטלם ליד זה, לפעמים גם לקנא ולהשאיר על זה סימן עם ד"ש לפחח.

מבט אל תושבי האי המזדמנים באבלון מגלה ייצוג הולם למדינות העולם. לא בדיוק עצרת האומות המאוחדות, אבל בהחלט כינוס באחת מועדות האו"ם שבה חברות הודו, ויאטנם, קוריאה, ישראל, כמה מדינות ערביות ועוד מספר לאומים. המחשבה על כך שהעושר מתחלק בין כל קבוצות הלאום האלה ולא נוחת רק על קבוצה אמריקאית מוגדרת למדי עשויה להיתפש כאידיליה מתוקה אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהזרים שהגיעו לכאן הם חלק כל כך קטן מתוך האוכלוסייה שאליה הם שייכים.

זה לא המקום לחפש בו צדק, אבל כן אפשר למצוא פה חולצה או ז'קט יפים וגם להתאים להם נעליים מבריקות. בשביל הרבה אנשים זה כל המוסר שהם זקוקים לו כדי לשרוד בעולם אכזרי של מותגים.

אבלון הוא המודל לאיך העולם יכול היה להיראות אם כולם היו מאמינים בסוג האגדה הזה. למרבה הצער וגם השמחה העולם מאמין בהרבה סיפורים אחרים. ההסכמה היחידה היא שהכול תמיד מתחיל בתפוח אחד וחלומות לחיים טובים יותר.