‏בלוג אטלנטה: שלום, סלון!

השבוע צפויים לנחות בדירתנו הצנועה 82 ארגזים מלאים בכל מיני דברים שאנחנו לא זוכרים מהם או למה היינו צריכים לארוז אותם. חודש זה מספיק זמן כדי להתארגן במקום החדש שבו אתה נמצא וזה גם מספיק זמן כדי  להיפטר אחת ולתמיד מרגשות וסנטימנטים שהיו, אם היו, לאגרטל הישן שעמד בכניסה או לספה המתפרקת של איקאה.

במקום החברים מעץ, זכוכית וברזל שהיו לנו מתארחים עכשיו בדירה שלנו חברים חדשים מעץ, זכוכית וברזל, חלקם ילידי המקום וחלקם יובאו לכאן גם כן מארצות רחוקות. את שולחן האוכל שהיה לנו בארץ ושאותו הסענו פעם על הגג של המכונית שלנו כל הדרך משוהם, החלפנו באופן זמני בשולחן אחר, עם סוג אחר של שארם. במקום הספה שבה שלושה מושבים עומדות עכשיו זו לצד זו שתי ספות, אחת של שלושה ואחת של שניים. המיטות בחדרים הן קווין סייז חדשות, הכונניות לצידן מהודרות ועליהן מנורות שאשתי מעידה עליהן שהן מספיקות בשביל לקרוא ספרים של הרלן קובן.

אם להשתמש בלקסיקון האהבה השלם, הרומן הארוך שהיה לנו עם הרהיטים הקבועים שלנו הסתיים באופן פתאומי ומבלי שהתכוננו לכך מבעוד מועד ובמקומו החלה להירקם מערכת יחסים קצרה, מיידית, מזדמנת עם הרהיטים ששכרנו מחנות הרהיטים המקומית ושגם הם יעשו את הדרך חזרה לביתם המקורי, השבוע.

עד היום עוד לא יצא לי להודיע לשידה שזה נגמר, או לארון ספרים ששניים ממדפיו קצת התקלפו עם השנים שאני נמצא כבר במקום אחר. או… או למשל לכריות הנוי בסלון שעם כל הרצון הטוב והזיכרונות הרכים, הגב כבר התרגל למגע החדש, החצוף, של הכריות החדשות שהבאנו.

ואיך זה ירגיש במפגש המחודש?

אם לבני אדם יש רגשות כלפי הרהיטים והחפצים שלהם, או חלק מהם, אני די משוכנע שזה גם עובד הפוך. איפשהו בעולם יושב מומחה שנג פווי שבטח כתב על זה ספר או לפחות פוסט.

מי יודע אילו תהפוכות רגשיות עברו על הספרים שלנו שדחסנו בתוך שישה או שבעה קרטונים בגודל בינוני? כמה טלטולים בזמן ההפלגה, כמה רצון לצאת שוב לאור, כמה מילים שנלחשו בינן לבין עצמן ואולי גם קללות פה ושם?

החברים הדוממים שלנו שמהם נפרדנו לפני יותר מחודש כבר נמצאים על אדמת ארצות הברית מזה יותר משבוע ועכשיו אחרי שאנשי המכס בדקו שהם לא נושאי מחלות ושיש להם אישור כניסה ושהם לא מהגרי עבודה שצריך להעיף אותם בהקדם לארץ שלישית, הם מוכנים לפגוש אותנו שוב. חלק מהם, יכול להיות, מצפים לזה בהתרגשות.

ואנחנו? כן, כמו שאמרתי. אנחנו המשכנו הלאה. מאוהבים ברהיטים החדשים, בכמה ספרים בעברית שהצלחנו למצוא, בבגדים שקנינו כאן. זה הכול לגמרי מאחורינו. הם בפרק א' ואנחנו בפרק ב'.

אבל ביום שלישי בבוקר כשהנציג של חברת השילוח ידפוק על הדלת ויגיד, הרהיטים שלכם כאן… כשהקרטונים יבצבצו, קודם במכולה שתיפתח שוב מולנו, אחר כך בדרך לדירה ואז בתוכה, בכל אחד מחדריה… כשהרהיטים והחפצים שלנו יצוצו מתוך הקרטונים… כשהם שוב יהיו נוכחים בתוך המרחב הפרטי שלנו, אני לא יכול להבטיח שזאת לא תהיה חזרה מרגשת, לא רק שלנו לזרועותיהם, גם שלהם לזרועותינו.

ומי יודע לאן זה יתפתח משם.