‏בלוג אטלנטה: תעלומת הדואר השכונתית

אני ואשתי אנשים שונים מאוד. סוג של הפכים עם טבעת נישואין. בתור אשת קריירה מבוקשת יוצא שאת רוב המכתבים הרשמיים ובעצם גם את הפרסומות היא מקבלת ואני רק צריך למסור לה אותם. מעטפות לבנות עם חלונות שקופים, מעטפות צהובות בלי חלונות, ברושורים מתקפלים, עלונים, שאלונים, כלומונים… יש מהכול ובשפע.

בגלל שאנחנו גרים בדירה שכורה אז בנוסף לדואר שלנו מגיע גם כל הדואר של הדיירים הקודמים. בכל יום מכתב אחד לפחות למלודי, אחד למלאני, לפעמים גם מל ודאסטין ואנג'י. בעצם, די הרבה לאנג'י. הודעות מחברות האשראי, ביטוחי בריאות, חשבונות, התראות, סתם מכתבים שאף אחד לא יודע מה יש בתוכם. הררי נייר מצטברים הבזים לעובדה שמתישהו כל המכותבים ביקשו במפורש לקבל את הדואר רק למייל.

אף אחד לא אוהב להיות מחוץ לעניינים וזה שהדואר באמריקה מסנן אותי לא הפריע לי כבר מהרגע הראשון להיכנס לעובי הקורה ולחקור את עולם הדוורות המקומי מקרוב. בתור מי שצבר בגאווה בילדותו כמה אלבומי בולים ממדינות שונות בעולם, בעיקר משולשים מרומניה, יש לי חיבה או לפחות הערכה קורקטית לתחום ואכן, אחת הדרישות המפורשות שלי מהפוכתי, כבר עם הגיענו לבית החדש היתה להיות זה שמחזיק את המפתח היחיד לתיבת הדואר.

תיבות הדואר בשכונה שלנו מסודרות במקבצים משותפים באמצע כל רחוב. זה בערך המקום היחיד שבו אפשר לפגוש את השכנים מהבתים הסמוכים. שם ובנקודת המפגש של האוטובוס הצהוב אם מדובר בהורים לילדים. באחד הימים בעודי שולף צרור מכתבים דקיקים לאנג'י, מלודי ודיימון (יש גם דיימון) הבחנתי לפתע שלתיבות הדואר אין חריץ. כלומר, יש תיבה, יש דואר אבל אין את החריץ הזה שדרכו משלשלים את הדוא"ל מנייר.

כשחזרתי לאשתי עם המידע המפתיע היא מיינה את צרור המכתבים שהגשתי לה – שום דבר בשבילה – ואמרה, בטח יש חריץ מאחור או שלדוור יש את המפתחות של כל המנעולים.

זה לא הגיוני, אמרתי. המנעולים שונים זה מזה. אם השיטה באמת עובדת ככה, הדוור יצטרך להחזיק צרור ענקי של מפתחות בשביל כל התיבות, וזה רק רחוב אחד בשכונה אחת. כמה מפתחות יכולים להיות לו?

אז אולי יש לו מפתח גנבים? משהו שפותח את כל המנעולים האלה אחד אחד?

לאשתי יש מוניטין בפתרון חידות בלשיות והיא יכולה להימלט מחדרי בריחה מסובכים לפני שהשעון מתאפס. אם להתעלם מסטריאוטיפים אז בטח גם העובדה שגדלה בשכונה בראשון סייעה לחשיבה האתגרית המשוכללת שלה. בכל זאת הפתרון שלה נשמע לי בלתי פרקטי בעליל.

הרבה תיבות, בלי חריץ אבל עם מכתבים שנוחתים בתוכן לפחות פעם ביום. איך זה קורה?

הפרשה לא מסתבכת. היא נפתרת. עכשיו. כלומר בשעת אחר צהריים.

זה היה כשאני והילד עשינו את המסלול מתחנת ההמתנה לאוטובוס בחזרה הביתה. שם באופק ראינו פתאום דבר בלתי צפוי. זאת אומרת דוור בלתי צפוי. האיש הנחמד עם האוטו הלבן של USPS עמד ליד תיבות הדואר וחילק מכתבים.

תסתכל, הבן שלי קרא לי. הוא פתח את כל התיבות.

התקרבנו במהירות, אני כדי לראות איך זה קרה והוא כדי לגלות אם יש חבילה שהגיעה בשבילו במקרה.

!Hello, Sir, בירכתי את הדוור שלנו.

הוא היה אדיב והחזיר לנו בחיוך. מה שלומכם, הוא שאל אותנו.

אז ככה אתם עושים את זה, אמרתי בקול רם, כאילו ציפיתי ממנו להיות מעורה בפרטי החקירה המתמשכת שלי.

Yes, sir, הוא אמר.

תיבות הדואר, מסתבר היו מחוברות זה לזה כמו קיר שנפתח בבת אחת וחושף מאחוריו את התאים המתמלאים במכתבים.

אשתי חשבה שיש לך מפתח גנבים, אמרתי בעברית וגיחכתי. אני אמרתי לה שאין דבר כזה.

הוא שוב חייך, בטח אוסף את מעט הידע שיש לו בשפת הישראלים ובכל מקרה נטה להסכים איתי באופן ברור.

She’s from Rishon you know, קינחתי.

הייתי מוכן להמשיך הביתה אחרי שתעלומת הדואר הקטנה שלנו נפתרה אבל הבן שלי רצה להישאר שם כדי לראות אולי מישהו שלח לו משהו על דעת עצמו כי הבהרתי לו בדרך לתיבות שלא מצפה לו שום חבילה שאנחנו ההורים הזמנו עבורו.

אני חושב שאנחנו מפריעים לדוור הנחמד שלנו, אמרתי הפעם באנגלית. האיש הסתובב לעברנו ושאל לאיזו תיבה אנחנו ממתינים. אמרתי לו את המספר והוא הפסיק את חלוקת המכתבים כדי לחפש את אלה שמיועדים לתיבה שלנו. הנה, הוא אמר והגיש לנו כמה מכתבים חדשים.

זה לאמא, אמרתי לילד, זה לאנג'י, זה למלודי…

אנג'י ומלודי זה משפחה? הוא ביקש לדעת.

כן, אפשר כבר להגיד שכן, אמרתי. הנה עוד אחד למלודי ו…חבילה בשבילך!

בשבילי?

בחיי, הוא צדק. על החבילה היה כתוב השם שלו באותיות לועזיות ברורות.

קיבלת חבילה, אמרתי.

הילד היה מוכן סוף סוף לצעוד לכיוון הבית, מאושר, עם החבילה. הגענו הביתה בתוך דקה או שתיים וכשהיינו בפנים משכנו ביחד את הקצוות איפה שאפשר וקרענו את הקרטון. טיפוסים אימפולסיביים שכמונו, לא מסוגלים ללכת ולהביא זוג מספריים.

תראה כמה צעצועים, אמרתי והרמתי ביד בייבלייד מתפוצץ, מהסוג שהיינו קונים ביותר מדי כסף עוד בגבעתיים.

אני לא מאמין, הוא אמר.

הטלפון צילצל.

זאת היתה אמא שלו.

אשתי.

תוך כדי שאני שולח יד לטלפון ראיתי על המסך של המחשב שכל הצעצועים שהגיעו בחבילה הופיעו גם בעגלת הקניות שלי באתר אמזון, למרות שלא זכרתי שאי פעם לחצתי אישור. והנה המחיר… לא נכון… כל כך יקר?.. אבל איך זה יכול להיות…

מה קורה, היא שאלה.

אל תשאלי, הגיעו מלא צעצועים מאמזון. את הזמנת לו משהו?

לא, היא אמרה. לא הזמנתי לו כלום. אתה הזמנת?

אני… לא… זאת אומרת… בכל זאת הגיע, אני אמרתי לך שהדואר פה הוא תעלומה… תני לי כמה שבועות ואני חוזר אלייך עם הפתרון לסיפור הזה. רק כמה שבועות. חודשיים. חודשיים שלושה ואני אשלח לך למייל את המסקנות. למה למייל? לדואר. הכי טוב לדואר.