‏תומאס, סיפור קצר

מאת אלי אלון

זו לא הייתה הפעם הראשונה בחייו שתומאס אמר לעצמו שאם פעם לפני שנים מישהו היה אומר שכך יתגלגלו חייו הוא לא היה מאמין והיה אומר לו כי הוא משוגע לחלוטין ודמיונו פרוע במיוחד. למעשה דבר לא הכין אותו לתפניות שבחייו, לא בילדותו הרגועה בעיירה הקטנה שליד דיסלדורף ולא בנעוריו אחרי שעבר עם משפחתו לברלין בעקבות העבודה של אביו באחד המשרדים הממשלתיים. ללא ספק המפגש עם תמר שינה את חייו. ראשית משום שמעולם לא פגש קודם לכן מישהי כל כך מעוצבת בדעותיה וערכיה, כל כך מודעת לעצמה ולדרישות שלה מאלו שסבבו אותה וגם לא מישהי כל כך יפה, ונשית ורכה ובו בזמן נחושה ובלתי מתפשרת. כל אלו היו בה, בתמר, בו זמנית, וזה תמיד הפתיע אותו מחדש. ואתגר. והקשה. והלהיב. ולבסוף אולי גם גרם לניתוק, שבדיעבד היה כנראה בלתי נמנע, למרות שבמשך זמן רב ראה את חייו רק איתה. ועם ילדיהם, לכשייוולדו. אך לבסוף, שנה אחרי שנולדה מאיה תמר חזרה לישראל, והוא לא יכול היה לשאת את הפרידה ונסע בעקבותיה והתגורר שם שנתיים, מרביתן איתה ועם הילדה, עד שהם הבינו, גם הוא וגם היא, ביחד ולחוד, שמה שהיה לא ישוב עוד והאנרגיות והריגושים שהיו נעלמו וגם האהבה הפכה לצל של עצמה, לשגרה נחמדה, שאולי הייתה מספקת רבים, אך לא אותם. וגם ההורות שנפלה עליהם במפתיע חשפה אצלה צדדים אחרים, והוא הרגיש שהוא נדחק הצידה עד שהתנתק וחזר לבד לברלין.

וכולם כל כך נזהרו ושמרו על עצמם, וזה על זה, כדי שאיש לא יפגע, ובעיקר שחלילה לא תפגע שלמות המשפחה. כן אותה 'שלמות המשפחה' המקודשת, שהיה שומע עליה מדי פעם, פעמים רבות למען האמת, בכל אותם אירועים משפחתיים – 'ובואו נרים כוסית למען המשפחה. Prost'

כן, והיה גם העניין הזה עם היהדות והיהודים. למעשה עד שפגש בתמר, הוא לא פגש יהודים, או לפחות לא היה מודע לכך, והנושא מעולם לא העסיק איש מהם. העניין הזה עלה והתגלגל רק שנה אחרי שפגש בתמר והגיע איתה לאותו אירוע משפחתי – חגיגות יום ההולדת השמונים לסבתו – שדווקא מאוד אהבה את תמר ואמרה שהיא נראית כל כך יפה וחכמה, "כמו אחת משלנו" היא אמרה. ואז הוסיפה "אבל סבא שלך, ובוודאי פרנץ לא היו מקבלים אותה אף פעם". ואז נזכר באותו אח של סבו, שאיש במשפחה כמעט אף פעם לא הזכיר, ורק ידע שהוא נעלם אז בשלהי המלחמה ההיא ומעולם לא סיפרו מה עשה בחייו וכיצד ולמה נעלם. איש במשפחה לא דיבר אודותיו עד אותה חגיגת יום הולדת שבעקבותיה החליט לחקור והחל להבין שמה שלא מדברים עליו גרם לכך שבמשפחתו כלל לא מדברים. מרבים בשתיקה. לא מדברים אחד עם השני ולא אחד על השני ולא מדברים על עניינים שברגש, ולא ממש מתקרבים זה לזה ולמעשה כולם מסתגרים, כל אחד בתוך עצמו, כי מה שאתה לא יודע לא יכול לפגוע בך. וכולם כל כך נזהרו ושמרו על עצמם, וזה על זה, כדי שאיש לא יפגע, ובעיקר שחלילה לא תפגע שלמות המשפחה. כן אותה 'שלמות המשפחה' המקודשת, שהיה שומע עליה מדי פעם, פעמים רבות למען האמת, בכל אותם אירועים משפחתיים – 'ובואו נרים כוסית למען המשפחה. Prost' – אותה שלמות ארורה שכה היטיבה להסתיר מאחוריה את כל הסודות. אך לבסוף גילה שלסבו אריק ולאחיו פרנץ הייתה גם אחות. אחות קטנה. גרטרוד. שגם עליה לא דיברו. והיא דווקא כן הכירה יהודי ואפילו התחתנה איתו לפני המלחמה, ואפילו אהבה אותו ולא הסתירה את אהבתה. וכשהוא נעלם יום אחד, באותם ימים פרועים של טרם המלחמה, היא הייתה בטוחה שיד אחיה בדבר ולילה אחד נעלמה גם היא ואיש לא ראה אותה שנים רבות. ואז, עשר שנים אחרי המלחמה היא הופיעה להלוויית אימה, וכשם שהופיעה כך שבה ונעלמה למחרת. לבסוף, בצרוף של מקרים ותוך סיוע של חבר שעבד במשרד הפנים הוא הצליח לאתר אותה בבית אבות בקלן. ואחרי שהציג את עצמו ובא לבקר שוב ושוב היא נאותה לדבר, וכך שמע על אותו דוד של אימו, פרנץ, שהיה קצין בכיר בגסטאפו, "ואם היה נתפס בסוף המלחמה אין ספק שהיה מועמד לדין ונשפט בנירנברג יחד עם כל אותם בכירים שנתפסו", כך אמרה. אך הוא נעלם, ורק לאחרונה שמעה שהוא ברח מעבר לים וכעבור שנים נפטר, וגם כשהוא מת הוא מוסיף להטריד אותה במחשבות ובחלומות מדי יום ומדי לילה. ועדיין היא משוכנעת, למרות ההכחשות, שבמשפחה ידעו שהוא ברח ואולי אף ידעו היכן הוא הסתתר, ולכן אין לה אמון באף אחד מהם, גם לא עכשיו. ואז היא אמרה לתומאס, שכבר לפני המלחמה היא ידעה שאחיה מסוכנים, "רעים" היא אמרה, "הם היו רעים". וכשגבר כוחם של הנציונל סוציאליסטים של היטלר היא הייתה בטוחה שהם יצטרפו למפלגה, כפי שאכן קרה. "הם שנאו יהודים גם מבלי שהיטלר יאמר". ולא פעם הם ניסו להפריד בינה לבין אהובה-בעלה נתן, אך היא לא רצתה להקשיב ובמבט לאחור גם לא הייתה מספיק זהירה ואולי לא נחושה דייה, כי כבר היו כל הסימנים לכך שהיא ונתן היו צריכים להסתלק משם, מגרמניה, לברוח כל עוד יכלו, כל עוד הייתה להם הזדמנות, אך היא סמכה על נתן, שהרגיע אותה ואמר שהדברים לא יכולים להתדרדר יותר מדי, כי הרי האנשים שסביבם הם אנשים של כבוד ואנשים של תרבות, ולבסוף הכול יסתדר וכולם יקבלו את זה שהם אוהבים אחד את השני, 'והאהבה לבסוף תנצח' היה אומר לה שוב ושוב, ולראשונה ראה תומאס שדמעות זולגות מעיניה.

אחרי הגילוי המשפחתי תומאס החל להתעניין ביהודים וביהדות, עד שלא פעם תמר הייתה צוחקת ואומרת לו שלבסוף הוא ידע על יהדות יותר ממנה, וכשהיה איתה בישראל היא אמרה לו שזו תקופת ההתמחות שלו ולבסוף יקבל תואר. ביהדות.

והיו שנים טובות. ושנים קשות. סיפוק ומועקות. ציור ויצירה. שיחות לתוך הלילה ועד עלות השחר. מהפכות. ומצבי רוח. ער כל הלילה. ישן ביום. תערוכות ומיצגים ושינויי כיוון. ביקורות ותשבחות. חברים וחברות. ותמר. ותמר.
ותמר.

והיה גם הציור. המפלט. המקלט. המרגוע. ההתנתקות. הציור והאומנות היו כל אלה עבור תומאס. שנים היו החלק היציב בחייו. וגם זה החל במקרה. בדרך אגב. זמן לא רב אחרי שסיים את לימודי ראיית החשבון והחל לעבוד במשרד הגדול והנחשב בעיר 'והחל לראות ברכה בעמלו' כפי שתמיד אמר לו אביו, שיצא מגדרו בתשבחות על הרצינות בה הוא מתנהל בחייו. ואז נתקל במודעה קטנה וצנועה בכתב יד על עמוד בפינת הרחוב ליד ביתו, על קורס ברישום בעפרון ובפחם. ובאותו ערב הגיע. ונלכד. ובמשך ימים ובעיקר לילות הסתגר בביתו והחל מצייר. אט אט, עם הזמן, השתלם בטכניקות נוספות של רישום וציור אצל מורים ובסדנאות עד שלבסוף עזב את עבודתו ונרשם למכון האומנות ושם חש שמצא את מקומו, את עולמו.

והיו שנים טובות. ושנים קשות. סיפוק ומועקות. ציור ויצירה. שיחות לתוך הלילה ועד עלות השחר. מהפכות. ומצבי רוח. ער כל הלילה. ישן ביום. תערוכות ומיצגים ושינויי כיוון. ביקורות ותשבחות. חברים וחברות. ותמר. ותמר.
ותמר.
ומאיה שנולדה. וישראל. והחזרה לברלין. וריקנות.

שנתיים ריקות.
הקסם פג.
והשלמה.

ואז פתח את הגלריה. במקרה.
ניצל הזדמנות.

והחלה ההצלחה. היא באה לאט, אך היא באה. ושוב היה טעם. וייעוד.
חלפה שנה. שנתיים. שלוש.

ואז הגיעה אווה.

באותו יום היה חם. מאותם ימים שהחום רובץ ולא מרפה. עוטף כמו מעיל. תומאס ישב בפאתי הגלריה מול המאוורר, מדפדף באיטיות באלבומי תמונות של יצירות הבוגרים הטריים מהאקדמיה לציור בה למד לפני שנים, תוהה אם ימצא את היצירות של הכישרון הבא. האומן הבא. התערוכה הקרובה. ואז היא נכנסה. כמו משב של רוח. היא שאלה אותו אם הוא תומאס ומייד הציגה את עצמה בשטף של מילים, ובמבטא זר, ועצרה, אמרה חכה רגע, יצאה וחזרה עם תיק קרטון ענק, רק רגליה וראשה הציצו. תומאס צחק.

אני לא בטוחה אם אמרתי לך פעם שאבא שלי היה גרמני. גרמני מהסוג הישן. הקלאסי. הגיע לברזיל בשנות החמישים, וכעבור מספר שנים פגש באימי, ברזילאית, יפיפייה. באמת יפה, אפילו כיום. והתחתן איתה. אני בהחלט מבינה אותו, אבל אותה פחות, כי היו לה חיים קשים איתו, אבל היא נשארה איתו הרבה שנים. אני בטוחה שדבקה בו בעיקר בגללנו

התערוכה של אווה סלוודור הייתה התערוכה הראשונה בגלריה קורמן בה נמכרו מרבית היצירות המוצגות עוד במהלכה. ציורים צבעוניים, מרביתם גדולים מאוד ומורכבים, עמוסים בפרטים, עם מוטיבים ברזילאים ואפריקאים ואירופאים והכול מעורבב ומאורגן בצורה מפתיעה. כל ציור מפתיע מחדש. כזה הוא עוד לא ראה, אמר לעצמו כבר אחרי הציור הראשון.
באחד הערבים האחרונים של התערוכה, כשהגלריה כבר התרוקנה כמעט לגמרי, ישבו תומאס ואווה ודיברו.
"לא ידעתי שזה יהיה כל כך מעייף" אמרה אווה. "מעייף וממריץ בו זמנית. כמו ריצה ארוכה. אתה אוהב לרוץ?" שאלה ללא קשר. תומאס הזדקף ואמר
"אווה, אז מה בעצם הביא אותך לפה? למה עזבת את ברזיל? למה דווקא לכאן? למה גרמניה? למה ברלין?"
"חוץ מזה שברלין היא מרכז תרבות ואומנות מוביל כיום, כמו שאתה יודע, חוץ מזה זה סיפור ארוך. אספר לך פעם. אבל בקצרה אומר שרציתי להתרחק מאבא שלי. מרוחו. מהשפעתו. אפילו שבינתיים הוא מת. ובמיוחד אחרי שמארק, אחי, מת גם הוא. הוא ואני היינו ממש קרובים. הוא היה החבר הכי טוב שלי. אני לא בטוחה אם אמרתי לך פעם שאבא שלי היה גרמני. גרמני מהסוג הישן. הקלאסי. הגיע לברזיל בשנות החמישים, וכעבור מספר שנים פגש באימי, ברזילאית, יפיפייה. באמת יפה, אפילו כיום. והתחתן איתה. אני בהחלט מבינה אותו, אבל אותה פחות, כי היו לה חיים קשים איתו, אבל היא נשארה איתו הרבה שנים. אני בטוחה שדבקה בו בעיקר בגללנו, למרות שלא אמרה זאת אף פעם. נשארה איתו עד שעזבתי. ואז כבר לא נותר לה עבור מה להישאר. המשמעת בבית, במיוחד כשהייתי קטנה, הייתה כמו ביחידה צבאית. כמו בצבא הפרוסי. ומי שבעיקר סבל היה אחי מארק. כאשר הוא הגיע לגיל ההתבגרות החל להתמרד ולריב עם אבא שלי, מריבות אינסופיות, עד שלבסוף, ביום הולדתו התשע עשרה ירה בעצמו. התאבד. מת. אני הייתי בת שבע עשרה. והיום אני כבר גדולה ממנו בכמה שנים…". אווה עצרה את שטף הדיבור. תומאס הסתכל עליה, על פניה היפות בגוון חום-שוקולד בהיר. "שנה מאוחר יותר עזבתי את הבית ועברתי לגור עם סבתי בסאו פאולו ושם למדתי אומנות, ואז התחלתי לצייר באופן רציני. ואמא עזבה את הבית והצטרפה אלינו. זהו מאז לא ראיתי אותו, את אבא שלי. כעבור שנתיים הוא מת וכעבור חמש שנים נוספות, עזבתי את ברזיל. אני בטוחה שפעם אחזור לשם. פעם. מתישהו בעתיד. כשהחלטתי לעזוב את ברזיל, גרמניה הייתה עבורי בחירה כמעט אוטומטית. אולי בגלל אבי. אולי למרות אבי. וגם, אני יודעת קצת את השפה, וזה תמיד עוזר…".
"ואיך הגעת דווקא אלי, לגלריה?"
"אולי במקרה. אני מאמינה במקריות. החיים מתגלגלים בנתיבם בגלל הרבה סיבות אקראיות. אתה הולך ברחוב ופוגש מישהו שמשנה את חייך ואילו הלכת ממש באותו מקום חמש דקות מאוחר יותר או מוקדם יותר, לא היית פוגש בו כלל וחייך היו מקבלים תפנית אחרת לחלוטין. קיבלתי רשימה של כמה גלריות מומלצות מחבר ברזילאי שנמצא כאן כבר כמה שנים. זה היה אחד השמות ברשימה. דווקא לא הראשון".
אחרי שתיקה ארוכה פתאום אמרה אווה
"ואתה יודע מה מצחיק?"
"מה?"
"אם כבר מדברים על מקריות, שם המשפחה של אבא שלי הוא כמו השם של הגלריה שלך".
"איך קוראים לו?"
"קראו לו קורמן"
"קורמן… רגע, מה השם הפרטי שלו?" הזדקף תומאס
"פרנץ. פרנץ קורמן" אמרה אווה.