‏בלוג אטלנטה: צ'ק אין

בבוקר אשתי נזכרה שהיא שכחה להפקיד צ'ק בבנק אוף אמריקה. ביום ראשון הסניף שלה סגור אבל היא זכרה שאפשר להפקיד דרך הכספומט או ה-ATM כמו שהוא נקרא כאן. היא שאלה אותי אם בא לי שניסע כולנו – כל המשפחה – להפקיד את הצ'ק ולי זה נראה בהתחלה קצת מוזר כי צ'ק זה לא אחיין או סבתא שצריך לקחת משדה התעופה או להחזיר. זה רק צ'ק, אז מה העניין?

"אז מה אתה אומר?" היא שאלה. "ניסע כולנו?"

"בטח," אמרתי. "למה לא? זה יום ראשון היום וממילא הכבישים פנויים כי כולם נחים ולא מפקידים צ'קים אז נוכל לעשות את זה צ'יק צ'ק."

יום ראשון באמריקה הוא מין יום כזה שעושה חשק להיות יהודי-דתי-קונסרבטיבי. בזמן שבישראל החבר'ה האלה יכולים רק לדמיין איך מרגישה שבת חילונית, כאן הם יכולים לחוות את זה. קניות? סרט? הפקדת צ'ק בבנק? ברוכים הבאים ליום ראשון הנוצרי. גם שובתים ממלאכה וגם אלוהים לא רושם את מי שמדליק אור בחדר המדרגות או לוקח את המכונית לסיבוב.

בעודי שקוע בשרעפים, מדמיין את כולנו יושבים על ספסל עץ בבית כנסת באמריקה, מתחזקים, אשתי נעמדה ליד הדלת ונופפה עם הצ'ק ביד.

"מה קורה?" היא אמרה. "אתה זוכר שיש לנו חצי שעה נסיעה?.."

יש דברים שישראל תמיד תנצח בהם את אמריקה, ובקלות. כמו למשל במרחק של הכספומט מהבית שלך. בדירתנו האחרונה בגבעתיים הכספומט היה בטווח של חמישים מטרים מחדר המדרגות שלנו ובתוך אותו הטווח היו גם החומוס השכונתי, המלבי, הבר השכונתי, בית המרקחת, העובדות המעשנות של בית המרקחת, הצומת הראשי, הרמזורים המתקתקים, תחנת האוטובוסים, הירקן, גן הילדים, המסעדה היחידה שהיתה פתוחה בשבת, הגלידריה שרק עכשיו פתחו, חנות טבע ועוד כך וכך שכנים, בעלי מקצוע שהזדמנו לתקן או להעביר משהו ועוברי אורח.

כאן בטווח של חמישים מטרים יש בעיקר סנאים וזה אומר שכדי להגיע לכספומט המסוים של בנק אוף אמריקה דרושה נסיעה.

לא לנסוע באמריקה זה כמו להחליט שאתה לא מזיע בקיץ, בתל אביב. זאת משימה שדורשת הרבה אימון ומכיוון שרק מעטים הצליחו לצלוח קיץ תל אביב בלי סימני זיעה בשרוולים מתחת לבית השחי, גם פה באמריקה רק מעט שרדו בכוח רגליהם בלבד. היתר פשוט לוחצים על הגז ונוסעים. בשכונה שלנו יש אבא אחד שמגיע כל יום עם האוטו לנקודה בה עוצר האוטובוס הצהוב ואוסף את הילד הביתה. הילד יכול היה ללכת את מאה המטרים הביתה, אבל אבא שלו בטח עשה את החישוב שאם הוא הולך מאה עד לתחנה ואז שניהם חוזרים, יש פה כבר שלוש מאות מטרים של צעידה והדלק הרבה יותר זול פה, אז בשביל מה?

בדרך אל הבנק.

רכב למעקב אחרי תנאי מזג אויר קיצוניים

בנסיעות שלנו אני אוהב לשבת במושב האחורי עם הילד שלי וללמד אותו דברים. היום, בדרך לבנק אוף אמריקה חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב לדבר קצת על אמריקה.

שמתי לב שמאז שאנחנו פה, בכל פעם שאני אומר משהו על אמריקה הוא מחזיר לי במשפט בנוסח, גם בישראל יש כזה, או בישראל זה יותר גדול, או, בישראל זה אפילו יותר טוב. למרות שהוא בן שש ושניסיון החיים שלו בישראל הוא הקטן מבין שלושתנו, אין ספק שהוא כיום הפטריוט של המשפחה.

בחרתי להתחיל את השיעור עם הדגל. אתה יודע כמה כוכבים יש על הדגל של ארצות הברית ומה הם מייצגים, שאלתי?

הוא הביט בי במבט מתוחכם.

לא אייגע אתכם במהלך הדידקטי של השיעור אבל אספר רק שהשיעור הסתיים עם המסקנה שבישראל יש 52 מדינות, שתיים יותר ממה שיש לארצות הברית, שגבעתיים גדולה פי שתיים מג'ורג'יה ושהפסים הכחולים של הדגל הישראלי לא יורדים במים כמו הפסים האדומים של הדגל האמריקאי.

בדרך אל הבנק עצרנו בסניף של הום דיפו כדי להחזיר מוצר שקנינו לפני שבוע. למרות שהשיעור בגיאוגרפיה הפך לשיעור אהבת הארץ, הופתעתי כשהמתוחכם עצר ליד דוכן של דגלי ארצות הברית ושלף מתוכו דגל קטן שעולה דולר. ספרנו ביחד את הכוכבים וגילינו שהם מסודרים בשורות של שש ושל חמש, מה שמתאים יותר למדינה שבה משחקים שש בש. אולי בכל זאת יש לי מה ללמוד ממנו גם בנושא דגלים ומדינות.

הגשם לא הפסיק לרדת מהבוקר ואחרי נסיעה זהירה על כבישים רטובים אבל נקיים משלוליות הגענו אל הסניף הקטן של בנק אוף אמריקה.

"זה כל הבנק?" הילד שאל אל מול העמדה הסגורה והמבודדת של הכספומט.

"לא, זה רק המכשיר שבו אפשר להפקיד צ'קים," אמרתי.

"בגבעתיים הבנק היה גדול פי שניים," הוא פסק, כשבידו מתנופף דגל ישראל תקני, עטור כוכבים ופסים.

אשתי יצאה מהאוטו וחזרה כעבור דקתיים בלי הצ'ק. "זהו," היא אמרה. "סיימנו להיום. אפשר לחזור הביתה לנוח."

מכיוון שהילד לא הראה סימנים של רצון לשיעור נוסף על אמריקה או בכלל, היתה לי חצי שעה כדי להרהר על החיים ומשמעותם, כמו למשל, מה עושים אנשים באמריקה ביום ראשון כשהם לא נוסעים להפקיד צ'ק? סתם יושבים בבית ולא עושים כלום? איך נראים ימי ראשון שלהם? איך הם מרגישים עמוק בפנים?

מחר יגיע יום שני. מן הסתם נצטרך לנסוע, קצת לפה, הרבה לשם. בטח יהיה לי זמן לחשוב על זה יותר לעומק.