‏צפו: ברלין ב-1936, השקר האולימפי

כך שודרה ברלין לעולם סמוך לתחילת המשחקים האולימפיים שעמדו להיערך בעיר בקיץ של אותה שנה. עושר, עליונות טכנולוגית ואף לא קבצן אחד ברחוב. והעולם התלהב

ב-1931, לפני עלייתו של היטלר לשלטון נבחרה גרמניה כמדינה שבה יתקיימו משחקי הקיץ האולימפיים באוגוסט 36'. היטלר עצמו לא היה חובב נלהב של ספורט אבל יוזף גבלס, שר התעמולה שיכנע אותו שאפשר להפוך את המשחקים לתעמולה מצוינת לרעיונות המפלגה גם בתוך גרמניה וגם בעולם כולו.

בעוד באמריקה ובבריטניה נשמעו קולות להחרים את המשחקים בגלל אפליית היהודים ומסיבות מוסריות, הצליחו בגרמניה לשכנע את נשיא הועדה האולימפית של ארצות הברית אוורי ברנדג' לבוא לביקור בברלין ושם בעזרת קבלת פנים מפנקת במיוחד הצליחו לצנן את רוח ההתנגדות שלו.

בהצבעה באמריקה נפלה ההחלטה שלא להחרים את המשחקים בהפרש קטן מאוד. ההסכמה של אמריקה להצטרף למשחקים סללה את הדרך לעוד 51 מדינות ששלחו כ-5000 ספורטאים.

הצרפתים היו בעניין

במצעד הפתיחה של המשחקים בחרו נבחרות בריטניה וארצות הברית שלא להצדיע את ההצדעה האולימפית שעשויה להיראות מרחוק כמו הצדעה במועל יד ובמקומה פשוט הסבו את ראשיהם כלפי דוכן המנהיגים. האמריקאים גם הראו קור רוח כשבחרו, יחידים מכל הנבחרות, שלא להניף את הדגל במעבר מול היטלר. הגרמנים והאוסטרים הצדיעו במועל יד ואליהם הצטרפו במפתיע גם הצרפתים שזכו בתשואות רמות מהקהל.

הנאצים שהוציאו מהנבחרת שלהם את כל הספורטאים היהודים קיבלו בחוסר רצון כחמישה ספורטאים יהודים בנבחרת האמריקאית (שניים מהם הוחלפו תוך כדי המשחקים ללא הסבר על ידי אותו ברנדג' באתלטים לא יהודים) ועוד כשבעה עשר שחורים בהם ג'סי אוונס שזכה בארבע מדליות בריצה ובקפיצה לרוחק. בדיווחי השדרנים הגרמניים נקראו האתלטים השחורים כושים ובנוסף היחס אליהם היה כאל נספחים לקבוצה ולא כאל חברים של ממש בנבחרת.

הצליחו לבלוע גם את ג'סי אוונס

למרות ההצלחה של הספורטאים השחורים ובעיקר של ג'סי אוונס וההתלהבות של כמה עיתונאים שחשבו כי עכשיו יראו בכל העולם שהתעמולה הנאצית נכשלה, בברלין התרגשו פחות ונבחרת גרמניה שלה היו הכי הרבה ספורטאים, כולם ארים, זכתה במירב המדליות והציעה לתומכי הרעיון הנאצי פרשנות משלהם.

אלא שעיקר הניצחון של היטלר לא היה בתוצאות שנקבעו באיצטדיון הגדול אלא בכך שעמד בכל המטרות שלו. כך למשל, שיכנע את העולם לקיים את המשחקים בברלין, למרות ההתנגדות הרבה. גם ההכנה שעשו במפלגה לברלינאים עבדה יפה ועשרות אלפי המבקרים שהגיעו לעיר קיבלו יחס מועדף וסיפרו וכתבו על כך לאחר שחזרו בתום המשחקים לביתם.

כדי לשפר עוד את התדמית דאגו בעיריית ברלין "לנקות" את הרחובות מקבצנים, נכים וכל מי שעשוי היה לקלקל את השלמות הארית. אפילו אנשי האס. אס. מצאו זמן להתבדח עם העיתונאים הזרים וביחד, התמונה שדווחה לעולם היתה בעיקר על ההישג המרשים של גרמניה שהרימה את המשחקים המפוארים ביותר עד אותה שנה.

אדריכל עם שורשים יהודים בנה את הכפר האולימפי

תרמו לכך גם שידורי הטלוויזיה החיים הראשונים של אירוע מסוג זה וכפר ספורטיבי ענקי שתוכנן על ידי פירשטנר, אדריכל ממוצא יהודי שהודח גם הוא ברגע החניכה של המקום ונטל את חייו בשל כך.

רק שלוש שנים הפרידו בין תשואות ההמון וההמנונים (המנון גרמניה וההמנון הנאצי) שנוגנו באיצטדיון הגדול ביותר בעולם עד אותה שנה לבין דהרת הטנקים וקולות הירי שהחלו באחד בספטמבר 1939 ונמשכו שש שנים (ויום).

האם היטלר כבר תיכנן בראשו את המלחמה הגדולה בזמן שעמד באיצטדיון ונופף להמונים? דבר אחד בטוח, המשחקים האולימפיים לא היו אלא הסוואה לחלומות אחרים לגמרי של ההנהגה הנאצית, חלומות שהפכו לסיוט של העולם כולו ולמותם של 73,000,000 בני אדם, 61 מיליון בצד של בעלות הברית ו-12 מיליון בצד של מדינות הציר.