‏בלוג אטלנטה: על צפרדע קופצנית וילד שיודע אנגלית יותר ממה שחשבנו

אתמול אחרי הצהריים כשאספתי את הילד ממקום העצירה של האוטובוס הצהוב הוא אמר לי שהוא חייב להראות לי משהו. המסלול שלנו מנקודת האיסוף עד לדירה אורך כארבע-חמש דקות הליכה וכולל בעיקר טיפוס על גבעה מרוצפת עלים יבשים וחציה של מגרש חנייה גדול שברובו ריק רוב הזמן. הורדתי ממנו את התיק, שמתי על הכתף והתחלנו לצעוד.

כמו תמיד חלק מהילדים בשכונה עשו את הדרך אתנו וחלק פשוט ניגשו למכוניות שחיכו להם במגרש החנייה הכי קרוב לנקודת העצירה של האוטובוס. משם ההורים נוהגים להסיע אותם עד לבית, משהו כמו דקה בנסיעה איטית (המהירות המקסימלית בתוך השכונה שלנו היא 15 מייל לשעה והנהגים מסיבה כלשהי נשמעים לה).

באמצע הדרך, על גבעת העלים ומתחת לעצים קיבלתי מהצעיר בן השש פקודה לשבת.

"לשבת? כאן?"

"אמרתי לך שאני רוצה להראות לך משהו, נכון?"

התיישבנו על ערימות העלים שדווקא הוכיחו את עצמם כמושב נעים למדי ואז הוא לקח ממני את התיק, פתח את אחד התאים ושלף אותה. את הצפרדע הצהובה.

"זאת הצפרדע החדשה שמיסיס מאלדר נתנה לי. אתמול היא נתנה לי אחת ירוקה אבל איבדתי אותה אז קיבלתי את זאת. זה מתנה בגלל שהגעתי לעשרים."

"עשרים? לאיזה עשרים הגעת? אתה בן שש."

"לא עשרים של גיל, אבא, עשרים בפאנצ' קארד. מי שמגיע לעשרים בפאנצ' קארד מקבל מתנה. עשיתי כל מה שהיא אמרה אז הגעתי לעשרים."

"רגע, רגע, רגע, Wait, a minute, אני כבר בן 46 עוד רגע, אתה רץ לי מהר מדי. קודם כל מה זה פאנצ' קארד? אני גדלתי בישראל לא בברוקלין, ברשותך."

"אתה לא יודע מה זה פאנצ' קארד?" הוא התפלא.

"אני יודע מלא English," אמרתי לו ונשמעתי לעצמי קצת מתגונן. "אבל אין לי מושג מה זה ה…"

ואז הוא שלף את כרטיסיית הניקובים שהכינה לו המורה המיוחדת לשיפור האנגלית לתלמידים זרים – מיסיס מאלדר – כרטיסיה ובה עשרים ניקובים, כמו הכרטיסיות שהיו לי פעם כשהייתי נוסע באוטובוס מהבית לבית ספר אבל לא היו מקבלים שום פרס מחברת דן כשהן היו נגמרות, למרות שבתור נוסע הייתי נאמן ושמרתי על הכללים ו…

"אבא אתה מקשיב לי? אתה נראה חולם…"

"מה? כן, הפאנצ' קארד, זה נורא יפה. כל הכבוד… אני פשוט עצוב כשאני רואה כרטיסיות שנגמרו. זה מזכיר לי נשכחות."

"לא, זה שמח. תראה, קיבלתי את הצפרדע הזאת שקופצת."

הוא הקפיץ בשבילי את הצפרדע על רצפת העלים והצפרדע עשתה סלטה מהירה ונחתה עם הרגליים למעלה.

"תגיד," אמרתי לו. "מה דעתך שנעשה לך פאנצ' קארד חדש, נגיד בשביל משימות בבית. בכל פעם שתנקה את החדר שלך או תאסוף צעצועים מהסלון נעשה ניקוב עד שתגיע לעשרים. ואז תוכל לבחור משהו מאמזון."

"יש! אני רוצה!" הוא קרא אבל אז התעשת מיד כי הבין שיש כאן מלכודת. "אבל רק עד עשר אבא, טוב."

"חמש עשרה," התעקשתי. זכרתי את הוידאו שראיתי פעם על כמה חשוב להיות סמכותיים ולהציב גבולות לילדים כדי לתת להם ביטחון או משהו כזה.

"עשר, אבא."

"עד שנים עשר ניקובים וזהו."

"עד עשר, אבא."

"טוב, שיהיה עד עשר, אבל לא ניקוב אחד פחות, ברור?"

חזרנו הביתה עם הצפרדע והמון עלים על הבגדים ושעה קלה אחר כך כבר הצטרפה אשתי שקיבלה על עצמה כמו תמיד את משימת ההוצאה לפועל של הרעיון שהבאנו מהעצירה הקצרה שלנו על הגבעה בדרך הביתה.

הם ישבו ביחד להכין את הפאנצ' קארד הביתי הראשון שלנו באמריקה ובזמן שאני שאלתי את עצמי איך יכול להיות שכל השנים האלה לא שמעתי מעולם את המושג הזה, פאנצ' קארד הפאנצ' קארד כבר היה מוכן.

כמובן שלכל תוכנית יש עלויות נלוות ועלויות לא צפויות וגם לזאת היתה. בתוך חמש דקות כבר הזמנו מאיביי את הפאנצ' מייקר והילד רק נדרש לבחור את צורת הפאנצ', כוכב, דובי קטן או פרח.

כאן בעצם הסיפור אמור היה להסתיים אבל כמו שלמדתי באוניברסיטה בחוג לקולנוע, הסיפורים הטובים מתחילים בעצם רגע לפני הסוף.

"אני רוצה לצלם את הפאנצ' קארד ואני רוצה שתשלח את זה למיסיס מאלדר," הוא אמר פתאום.

"מה?"

"אני רוצה להראות לה מה הכנתי. זה גם בשבילה."

בתוך שניות עמדתי לידו עם הטלפון הראשון שהיה לידי -במקרה הטלפון של אשתי. הילד התחיל לצלם ולתאר מה הוא רואה. זה היה מפתיע כי אחרי חודשיים וחצי שאנחנו כאן זאת היתה הפעם הראשונה ששמענו אותו מרכיב משפט באנגלית ואז עוד אחד ואז עוד אחד. הפעם הראשונה שאנחנו עדים לניסיון שלו ליצור קשר עם המורה שלו לאנגלית שלוקחת אותו כל יום מהכיתה לשעה של תגבור. הפעם הראשונה שאנחנו מבינים עד כמה חשוב לו ליצור קשר עם הסביבה.

כמו הרבה רגעים היסטוריים מרגשים גם הרגע הזה פוספס כי הטלפון של אשתי מלא מאז שנת 2014 והיא צריכה למחוק כמה קבצים כדי לשחרר מקום. או שזה היה ב-2013 שקיבלנו את ההודעה שאין יותר מקום פנוי בדיסק? נדמה לי 2014… לא, 2013… לא חשוב. לקחתי את הטלפון שלי והצעתי לילד שנצלם וידאו חדש בשביל המורה.

הבעיה עם רגעים היסטוריים שקורים באמריקה זה שהם לא מסונכרנים עם שעות השינה של הישראלים במזרח התיכון וכך הם נאלצים כמונו להמתין עד הבוקר שלמחרת לפני שהם משודרים הלאה בוואטסאפ.

העברתי גם למורה, למיסיס מאלדר את הוידאו. היא הודתה שהסרטון הקצר גרם לה לבכות והיתה מאוד מאושרת לראות אותו. היא כתבה כמה מילים על ההתקדמות של הילד וזה כבר גרם לאשתי לבכות ומכאן הדרך קצרה לסוף סוחט דמעות, אבל לא מוכרחים. אפשר פשוט לעצור כאן ולשמוח שילדים הם יצורי פלא שגם כשהם לא מספרים שום דבר, יש את כל הדברים האלה שקורים שם בפנים. נחמד שלפעמים יוצא לנו להציץ.