‏'בארץ קל יותר לאמנים להתבלט, אבל כאן, למרות התחרות אפשר למצוא את השקט ליצור'

על הספה הפעם עם רנה ורבין, סופרת, מתרגמת, עורכת, מבקרת ספרות, בעלת טור ושחקנית ישראלית בעלת חיבה לחתולים ולברלין.

שלום, רנה! כמה טוב לחיות, או לפחות לנפוש אחת לכמה זמן בברלין?

מי שקרא את הספר שלי יודע ש'כמה טוב לחיות' זה גם כשהחיים כוללים לא רק נעימויות ותענוגות, אבל לנפוש זה כמובן אחד החלקים הטובים ביותר בעסק. יש לי תחום עיסוק שמאפשר לי לנדוד, כל עוד הלפטופ שלי איתי, ולכן כל שנה בקיץ אני נוסעת לכמה שבועות. זה הקיץ השני שאני מבלה 5 שבועות בברלין ועד כה זה פשוט נפלא. בביקורים הראשונים שלי בעיר לא הצלחתי להבין על מה כל העניין (הביקור הראשון היה לפני 12 שנה ולא הכרתי כאן איש) ואז פתאום, בשנה שעברה, העיר נפתחה בפני וזה היה נפלא.

השפה היא מכשול בין תרבויות, למשל העברית והגרמנית?

בגדול, כן, כמובן. מבחינת הקשר האנושי הייתי שמחה אם כל העולם היה מדבר בשפה אחת והיינו יכולים לתקשר עם כולם באופן ישיר ואינטימי ולכתוב ולקרוא ולהבין ניואנסים. זה גם היה פחות מגביל פרנסתית. השאלה היא רק איך לשכנע את כולם לעבור דווקא לעברית.

בזמנו אמרת שאת לא סופרת אלא עוסקת במילים. לדעתך לאנשים שעוסקים במילים בגרמניה קל יותר מאשר בישראל?

אני לא בטוחה. זאת תמיד שאלה לגבי תרבויות גדולות. מצד אחד מי שכבר מצליח – מצליח הרבה יותר יפה, גם מבחינת הכסף וגם מבחינת ההשפעה. הקהל הפוטנציאלי כאן מונה עשרות מיליוני אנשים. מצד שני התחרות גדולה יותר. יש פה, בעיקר בברלין, כל כך הרבה אמנים ואנשים שעוסקים במילים, ורובם המכריע ישארו באלמוניותם לנצח. בארץ בכל זאת קל יותר להתבלט. אבל מי שפחות חשוב לו להגיע לקהל רב ורק רוצה להבטיח לעצמו אפשרות לעסוק כל חייו בתחום העניין האמנותי שלו בשקט – נהוג להאמין שיהיה לו קל יותר להסתדר כאן.

לו יכולת לדבר גרמנית כמו גרמניה, באיזו הצגה מקומית היית רוצה לשחק בתפקיד ראשי?

השאיפות שלי כבר פחות מרוכזות במשחק ובטח שלא במשחק לתאטרון. בקיץ שעבר ראיתי כאן שתי הצגות שיעלי רונן ביימה בכשרון רב ואורית נחמיאס, שהיא שחקנית ישראלית דוברת גרמנית, שיחקה בהן, והיא היתה כל כך מוצלחת ומוכשרת וסוחפת קהל – זה היה נפלא לראות. אבל בכל זאת כבר אין לי יותר שום חשק לעמוד על במה מול קהל ערב ערב. לתפקיד בסרט לא הייתי מתנגדת לעומת זאת. אפשר גם בתפקיד הישראלית.

איפה נמצא/ת בית הקפה או הפאב או המסעדה שנותנים לך הכי הרבה השראה לכתוב או להירגע?

אין כאלה. הלכתי עם חבר מקומי כמה פעמים לקפטיש ונחמד שם, אבל זה לא בשבילי לכתוב בבית קפה. אני מעדיפה בתים עם חלונות גדולים או מרפסת. קיבלתי אתמול מפתחות לדירה של ידיד שלי, מו"ל ממינכן, ויש שם גג נהדר עם מרפסת פתוחה שמשקיפה על כל קרויצברג – זה נראה לי המקום המושלם ואני מקווה לעבוד שם יפה.

יש לך חצי שעה לארוז, לאן את טסה ואיזה ספר את לוקחת איתך?

אני שונאת ספונטניות, אבל אם מישהו מציע טיסה אז שכבר יפיק את הכל ואני אבוא עם איזה ספר שבדיוק אהיה באמצע הקריאה שלו.

מה ההבדל בין גברים גרמנים לגברים ישראלים במשפט אחד?

לגברים גרמניים לא חתכו.

איזה רחוב היית מעתיקה מברלין לתל אביב ואיזה רחוב מתל אביב לברלין?

הייתי מעתיקה מברלין את חצי קרויצברג ומיטה ופרידריכסהיין. ואת רשת שבילי האופניים המדהימה. אני רק על אופניים פה כל הזמן, וזה אושר. בתל אביב אין רחובות שראוי להעתיק, העיר די כעורה יש להודות, אבל הייתי שמחה לתכנן תעלה כזאת שכשחוצים אותה, חצי שעה על אופניים גג, מגיעים לארוחת שבת אצל ההורים.

איך יקראו לספר הבא שלך ועל מה הוא יהיה?

אני כותבת אותו בימים אלה. הוא עוסק בשלוש נשים בגילאי 35-40 וההתמודדויות השונות שלהן עם חרדת המוות והאהבה והמחוייבות והקמת המשפחה. כל אחת מהן עוברת את משבר לקראת גיל ארבעים שלה באופן אחר. נורה היא מדענית נשואה, שעוברת ללמוד פילוסופיה ומתנסה באיוואסקה. נינה היא שחקנית רווקה הוללת, שהולכת לטיפול גרינברג ונפתח לה הלב. אלה היא מתרגמת ספרותית עם חרדה חברתית קשה שחיה בסימביוזה עם אמא שלה עד שהיא מתחילה טיפול אצל פסיכותרפיסט חרדי. בינתיים קוראים לספר "הסינגולריות", על שם קבוצת הווטסאפ שלהן. אבל שמות בדרך כלל משתנים כשההוצאה נכנסת לתמונה.

הביקור הבא בברלין?

נראה לי שבקיץ הבא. אי"ה.