‏בלוג אטלנטה: עוד כמה תובנות לא ממש חשובות על האמריקאים

יש להם לחיצת יד בריאה

כשאומרים על מישהו שיש לו לחיצת יד בריאה, מתכוונים בדרך כלל לאדם שלוחץ יד ומפעיל את השרירים תוך כדי. באמריקה כבר הספקתי ללחוץ כמה ידיים וגם הן היו בריאות אבל לא בהכרח בגלל העוצמה השרירית שהפגינו בעליהן כמו בזכות ה-Hand sanitizer שתמיד נמצא שם בקירבת מקום. בשירותים של Whole Foods, מעל הקופות ב-Kroger, מאחורי מסך המחשב של איש המכירות בפורד שמכר לנו אוטו, תמיד יש שם מיכל שקוף ובתוכו נוזל עם בועות קטנות, פעם בריח לבנדר, פעם מנטה ופעם נטורל. האמריקאים שמחים להגיש יד ללחיצה, אבל השמחה הזאת מגובה לעתים קרובות במשיחה של הנוזל הדביק שמבטיח לחסל 99.9 מהחיידקים שלכם.

החיוך מתחיל בחינוך

באותו סופר של קרוגר, לא רחוק מה-Hand sanitizer שמחכה על קופת השירות העצמי מצאתי דוכן של ספרי ילדים במחיר מציאה. רוב הספרים הם אלתור מסחרי של ספרי דוקטור סוס וגם הספר הזה מציע שפה דומה. איורי ילדים מוגזמים הם עניין של מה בכך אבל האיור הזה (בתמונה) נראה לי דווקא כמו תמונה די הוגנת של המציאות. האמריקאים פשוט מכורים לחיוך שלהם ומוכנים להשקיע בו את החסכונות של הילד לקולג'. אם אתם לא מאמינים, תבררו כמה עולה פה טיפול אצל אורתודנט.

ישראלי ממוצא רוסי שפגשתי בסוף השבוע וגר בעבר שנתיים וחצי בבריטניה סיפר לי ששם הוא הרגיש ממש מעולה. "כל כך הרבה אנגלים סביבי היו עם שיניים צהובות או עקומות שאפילו אני עם השיניים הרוסיות שלי הרגשתי שם נהדר." אחר כך הוא הגיע לכאן, לאלפרטה וגילה שמסביבו לא פחות מחמישים מדינות מאוחדות שבכולן המצב הדנטלי של התושבים משופר יותר משלו.

קצת באסה, אבל כשהוא מחייך, זה מיד עובר.

ההיסטוריה שלהם בנויה מעץ

יש אנשים שהחיוך לא עובר להם כשמתחילים לדבר על היסטוריה באמריקה. כשאני חולף ליד אתר היסטורי כאן בג'ורג'יה אני מודה שאני לא חש את אותו הרטט שזכור לי מהפעם הראשונה ליד הקולוסיאום ברומא או שער ברנדנבורג בברלין. אולי זה בגלל שההיסטוריה האמריקאית רחוקה יותר (כמו כל דבר פה) מההיסטוריה שקשורה בעמנו הקטן ואולי גם בגלל העובדה האובייקטיבית למדי שבזמן שבירושלים היה בית מקדש, כאן היה רק טבע ומעט ילידים. כשהאימפריה הרומית השתלטה על אגן הים התיכון, כאן היה רק טבע ומעט ילידים. כשביוון הציגו את סופוקלס, כאן היה רק טבע ומעט ילידים. כשבמצרים בנו פירמידות, כאן היו רק… אוקיי, הבנתם את הרעיון.

האיזור שבו אני גר נחשב דווקא עשיר מבחינת ההיסטוריה של מלחמת האזרחים. היו כאן קרבות, תהפוכות ושלל אירועים שכל ספר היסטוריה יכול להתכבד בהם. אבל כמה שאחפש, כנראה לא אמצא חומות בצורות, מבצרים ביזנטיים או איצטדיונים מלפני אלפיים שנה.

ואם מדברים על איצטדיונים מלפני אלפיים שונה או גלידריות נהדרות מהעידן המודרני זה כנראה המקום לגילוי נאות, יש לי רומן גלוי עם איטליה ואפילו אשתי יודעת מזה.

הם בכלל טיפוסים מקומיים

אז היעד מספר אחת של אמריקאים באירופה הוא איטליה. יש להם כוהן או גורו בשם ריק סטיב שהחל את דרכו כסטודנט שמטייל באירופה וכותב על זה והיום, בגיל שישים ומשהו הוא עושה את אותו הדבר בדיוק אבל עם תוכנית משלו ב-PBS. ריק סטיב הוא טיפוס חביב ממש שחוץ מלתמוך בליגליזציה של מריחואנה ולבקר במקומות שאמריקאים לא יעזו להגיע אליהם (איראן, למשל) מוכיח כמה הגיוני זה לצאת מאמריקה ולשאוף תרבות, שפה, נופים ו… היסטוריה של אירופה.

ביום יום האמריקאי (יש דבר כזה, בדקתי) רוב האמריקאים שתדברו איתם יספרו לכם שהיו בלא מעט מדינות בארצות הברית, אולי גם קפצו למכסיקו או קנדה אבל רק חלק קטן מהם חצה את האוקיאנוס והגיע לאירופה או למזרח התיכון. כן, זה מעניין אותם, רובם בטח היו רוצים לבקר בישראל, למשל, אבל בינתיים זה בגדר משאלה לא דחופה. הארץ שלהם כל כך גדולה ועשירה בנופים ואפשרויות בילוי וטיול שנסיעה לאיזו מדינה קטנה באירופה או באסיה נראית כמו בזבוז של כסף וזמן.

שלא יישמע כאילו אני רומז שהם מתפנקים בפיסת הארץ שלהם ותו לא. אשתי סיפרה לי על עובדת שהגיעה השבוע לריאיון אצלה בעבודה. כששאלה אותה מהיכן באה, סיפרה לה האישה שנסעה ארבע שעות וחצי ממדינת טנסי. אתם מדמיינים את עצמכם נוסעים לריאיון עבודה ארבע שעות וחצי? לאוזן אמריקאית אין שום דבר מיוחד בסיפור הזה. אותנו זה די מהמם, לא? אז הם חרוצים מאוד בנסיעות ובמעבר קליל ממדינה למדינה לצורך עבודה, אבל רק בתוך ארצות הברית.

אולי זאת הברית שלהם, לא לתפוס אף פעם דיל לרומא?

הם מסוגלים להתייחס ברצינות (כמעט) לכל דבר

כשכתבתי על בית הספר האמריקאי קיבלתי תגובה מאדם המכיר ככל הנראה היטב את המערכת שכתב כי החינוך בארצות הברית רציני מדי ולא מאפשר לילדים להיות עצמאיים ויצירתיים כמו החינוך הישראלי. שמעתי עוד כמה מילים נוקבות על החינוך פה כמו למשל על העובדה שבבתי הספר נוטים לעשות ערבוב מחדש של התלמידים מדי שנה כדי שלא ייווצרו חברויות או קליקות. ההתייחסות פה לדברים היא רצינית על גבול התהומית ובחתך רחב של נושאים. זה במיוחד בולט כשמעמידים את זה אל מול המנטליות המוכרת שלנו.

האמריקאים באשר הם עוקבים אחרי ציוני התלמידים בבתי הספר ומייצרים סטטיסטיקות שמוצמדות אחר כך לאתרים של נדל"ן. הורים שעומדים לשכור או לקנות בית בודקים לפני הכול איזה בית ספר מוצמד לאיזור שלהם ואיך נראים הציונים של התלמידים בכיתה ה' במתמטיקה, למשל.

המורה בבית הספר, האורתודנט היקרן (זה מהפרק הראשון), מדריך התיירים המקומי או חזאי מזג האויר – כולם לוקחים את העבודה שלהם קצת יותר ברצינות ממה שאנחנו יכולים לדמיין שאפשר או שצריך. מעניין איך הם היו מתייחסים לפוסט הזה כולו לו היו יכולים לקרוא אותו.