‏סיפור סופשבוע: מכירת גראז'

מכירת גראז' – מאת צבי יוליס

רק אבא רע יכול לעשות מכירת גראז' של הצעצועים הבן שלו בזמן שהבן שלו בגראז' בוכה, מיילל ממש, שלא יגעו לו בצעצועים. להזמין אנשים שהוא יודע שהלב שלהם לא רך מספיק כדי להיות מושפע מצרחות של ילד בן שלוש שעומד בפינה ורואה אותם לוקחים לו את המשחקים, אחד אחרי השני. את הספרים. את הבובות. את כל הלגו. והמכוניות.

לא, הוא לא עשה משהו רע שדורש עונש כלשהו. דווקא בשבוע האחרון ההתנהגות שלו היתה מופתית. הוא סידר את המשחקים בקופסאות בסוף כל ערב, הכניס את הקופסאות למגירה, ביקש שיעזרו לו לדחוף את המגירה עד הסוף אם אחד המשחקים התעקש לבלוט לאיזה כיוון. גם אכל את ארוחת הערב כולה בלי להתווכח. ביצה, יוגורט, דיסה, מיץ תפוזים. לא הטיח לאוויר יוגורט בעזרת כפית, כמו שעשה כמה פעמים קצת לפני שמלאו לו שלוש שנים. לא בכה שהוא רוצה אוכל אחר, או בננה, למרות שאין או מיץ אגסים למרות שזה המיץ שהכי קשה להכין. וגם הלך לישון בלי בעיות. קם בבוקר יבש. כמעט לא התלונן בקשר לגן או לגננת. מותק אמיתי.

אבל אצלי זה התחיל. עלה בי הצורך. רציתי להרגיש… לא, לא רציתי… הייתי מוכרח להרגיש את זה. להיות בצד של האבא הרע. אשתי קיבלה נסיעה פתאומית לסן פרנסיסקו לפרוייקט בחברה שאוטוטו עמדה לרכוש את החברה שלה. שבועיים וחצי בעיר שנראית כמו גלויה. אצלנו בעיר, שמתי לב, אין אפילו חנויות או דוכנים כאלה שמציעים לך גלויות נוף של האיזור או העיירה. גם לא אחת. כאילו שאין נוף. שאין סיפור לספר. שלא נותר לאף אחד מהאנשים שחיים פה מעט הזמן הדרוש ללכוד בצילום את פסגות עצי התמר על רקע השמש השוקעת מעל בתים שזה עתה עובו והוגבהו לטובת נתוני צפיפות משופרים… נותרתי לבד. בעיר שאין בה גלויה.

בכל לילה לפני השינה הקראתי לו סיפור. בהתחלה סיפורים מתוקים, מהסוג שמוכרים היום בכל מקום לילדים ואז סיפורים ישנים יותר מפעם, ובסוף אגדות, אמיתיות, מפחידות, כמעט חסרות רחמים. עם ריח וצבע וטעם לכל מילה. עם ניחוח של מדורה שעוד מעט תכבה. סיפורים מפחידים לכל דיעה. הוא גמא את הסיפורים שלי בשקיקה. איזה צמא. עד היום הוא קיבל את הסחורה הרגילה, פתאום הגיע המשלוח של הסיפורים שבהם חיות טורפות חיות שטורפות חיות ופה ושם ניתז הדם ופה ושם יורד גרזן על גרון של מישהו והסוף הוא טוב, אבל לא דווקא לאלה שרוצים לישון בלילה בלי להתעורר. לא לאלה.

אבא, הוא שאל אותי. כשאמא תחזור, היא גם תספר לי את הסיפורים האלה? כשאמא תחזור הכול יהיה כמו שהיה, אמרתי לו וליטפתי אותו על הראש. השיערות החלקות שלו. הלוואי שהיו לי כאלה. השיער שלי יבש מספיק כדי להדליק איתו אש. הוא נאחז בי כשסיפרתי לו על השריפה הגדולה ביער שאיימה לחסל את הבתים של כל החיות. על הבריחה הגדולה.

אבא, הוא שאל אותי. כשאמא תחזור, היא גם תספר לי את הסיפורים האלה? כשאמא תחזור הכול יהיה כמו שהיה, אמרתי לו וליטפתי אותו על הראש. השיערות החלקות שלו. הלוואי שהיו לי כאלה. השיער שלי יבש מספיק כדי להדליק איתו אש. הוא נאחז בי כשסיפרתי לו על השריפה הגדולה ביער שאיימה לחסל את הבתים של כל החיות. על הבריחה הגדולה.

אני פוחד לישון, הוא אמר לי.

לילה טוב, אמרתי.

ובבוקר כשהתעורר, סיפרתי לו שהיום זאת המכירה הגדולה בגראז'. אנחנו מוכרים את כל הצעצועים שלך. נותנים אותם לאנשים אחרים, אתה מבין? יבואו כל האנשים האלה ויקחו לך את הצעצועים. הם לא ישאירו פה כמעט כלום. הוא צחק. הוא חשב שזאת בדיחה משותפת. משהו בינינו.

כשאשתי חזרה הביתה, השעה היתה שתיים בלילה. היא החליקה למיטה במשהו שהרגיש לי כמו סאטן וניסתה למצוא לעצמה תנוחה כזאת שתהיה נוחה ושלא תעיר אותי או תפריע לי. העיניים שלי היו פקוחות. לא יכולתי אפילו לעצום אותן מרוב אימה. הייתי צריך לספר לה על הצעצועים של הילד שלנו ועל מה שקרה באותו הבוקר. לא ידעתי איך להתחיל. חיפשתי את המילה הראשונה. רק את הראשונה. ידעתי שמשם זה יתקדם, זה יזרום, אבל המילה הראשונה… היא לא באה.

בבוקר, התעוררתי מוקדם. הפתיע אותי לגלות שנרדמתי. לא יותר משעתיים או שלוש. עדיין לא הגיעה השעה שבה נהג לקום ולצעוד אל המיטה שלנו. היו לי שלושים עד ארבעים דקות כדי להימלט. מצאתי את עצמי ברחוב תל אביבי נעצר ליד חנות צעצועים ומחכה למוכר שיפתח. מישהו עם חליפה מיושנת ומזוודת ג'ימס בונד – כנראה האחרונה שנשארה בעולם, התקרב לדלת החנות.

אתה מחכה לי? הוא שאל.

אני לא יודע, אמרתי.

נכנסנו יחד לחנות. הסתכלתי על כל מה שהיה לו להציע. דברים ישנים אבל גם משחקים מהסוג שהיו לבן שלי. לגו. לגו עם בטריות. קוביות רכות. פאזל 48 חלקים. מגנטים. דגים מפלסטיק שצריך לדוג עם חכה זעירה. לוח ציור. משאית זבל – אותה משאית זבל בדיוק, אבל בצבע אחר. כמה ספרים שזיהיתי מרחוק…

עשיתי משהו רע, אמרתי לו, ואני רוצה לבקש סליחה.

הוא לא היה בטוח מה להגיד. הוא אמר פשוט, כן…

מכרתי את כל הצעצועים שלו, אמרתי. זה מה שקיבלתי בשבילם. סכום סמלי. אני רוצה צעצוע אחד שאפשר לקנות בכסף הזה…

יש לי משהו, הוא אמר אחרי רגע שהיה ארוך לי מדי. הוא הסתובב כמו לקוח בין מדפי החנות ואז הוריד בשבילי ממדף בגובה העיניים שלנו מכונית אדומה עם סימן V לבן על מכסה המנוע שלה. היא לא יכולה לעשות כלום, הוא אמר לי, לא מצפצפת, לא נוסעת לבד, לא פותחת דלתות. אבל זאת היחידה שיושבת פה אצלי על המדף מהיום שפתחתי את החנות. חמש שנים, אתה מאמין?

יש לי משהו, הוא אמר אחרי רגע שהיה ארוך לי מדי. הוא הסתובב כמו לקוח בין מדפי החנות ואז הוריד בשבילי ממדף בגובה העיניים שלנו מכונית אדומה עם סימן V לבן על מכסה המנוע שלה. היא לא יכולה לעשות כלום, הוא אמר לי, לא מצפצפת, לא נוסעת לבד, לא פותחת דלתות. אבל זאת היחידה שיושבת פה אצלי על המדף מהיום שפתחתי את החנות. חמש שנים, אתה מאמין? חמש שנים היא פה ואף אחד לא לקח אותה.

הוא הניח את המכונית האדומה על כף היד המושטת שלי ונתן לי להרגיש אותה. היה בה משהו מהפנט. כבר החזקתי מכוניות צעצוע בחיי, די הרבה למען האמת, ובכל זאת, למכונית שלו היתה תחושה אחרת. כמו לקטוף את פרח אל-תקטוף-אותי.

כמה היא עולה? שאלתי. אני לא זוכר מה הוא השיב. רק ששילמתי. בכל המטבעות שהיו לי.

בכניסה לבית הם חיכו לי. אשתי והילד. הוא כבר הספיק לספר לה או שראתה לבד או ששמעה מאחד השכנים. אני הולך להיות השיחה של היום, הירהרתי. הדרך עד לאישה ולבן שלי נגמרה מהר וכשמצאתי את עצמי עומד מולם, ממש מולם, אמרתי, החיים האלה יכולים להיות אכזריים.  

נתתי לו את המכונית והוא בתחילה היסס אבל אז לקח אותה ובתוך רגע אימץ אותה אל גופו. הוא לא ייתן לאף אחד להתקרב אליה. לקחת אותה ממנו.

בתוך הבית חשבתי על זה גם אני. אנחנו נבנה ביחד קו הגנה, אני והוא, ואם היא תרצה, בוודאי שלא נמנע ממנה להצטרף. נהיה המשפחה שתמיד חלמתי עליה.