לראות את נאפולי ולמות בסורנטו

הגענו ברכבת. לא מהירה במיוחד, אפילו די חורקת. השם שלה באיטלקית מסביר שהיא בעצם "סובבת ווזוב" כלומר מקיפה את הר הגעש ווזוב – זה שבהתפרצות האחרונה שלו קבר תחתיו את העיר פומפיי.

אחרי החוויה העירונית המוצלחת של נאפולי, ברור לנו שהחיים הרגועים בסורנטו התיירותית יכולים להיות דרך מעולה לתפוס קצת שלווה ים תיכונית לקראת סוף השבוע הראשון שלנו בדרום איטליה. יש משהו ברכבת המיושנת ובדרך שהיא עושה שמרגיש כמו מסע בזמן, 

עם כל הכבוד ליפנים ולרכבות המרחפות כמו מגנט, אצל האיטלקים אפשר לסמוך על המסורת. כן, גם באיטליה יש רכבות מהירות שנקראות "חץ" ולא בהכרח מתוך הומאז' לטיל הישראלי – בכל זאת פה ושם אפשר עוד למצוא קווים כאלה, איטיים. אם מתיישבים יפה יפה על המושבים הקצת קשים ומחפשים את הנוף מהחלון שהזכוכית שלו כבר שרוטה משהו אפשר להרגיש שחיים בכל שנה שרוצים, 2017, 1995, 1983, מה שבא. גם זה סוג של חופש.

מולנו יושב גבר איטלקי למהדרין. רווי אומרת לי שהוא מזכיר לה את סילבסטר סטאלון. ברכבת מהירה עם ווי-פיי ומזנון צמוד בטח לא היינו שמים לב אליו. מדי פעם אנחנו מכוונים את המצלמה אל הנוף אבל דואגים שסטאלון ייכנס לפריים. במאי קולנוע גדולים התחילו ככה את הדרך. 

שעה ורבע של נסיעה זה הרבה זמן מנאפולי עד סורנטו. הרכבת המהירה מנאפולי לרומא עושה מרחק משולש באותו הזמן. הרעב מתחיל להציק אבל התחנה הסופית כבר כאן. אף אחד לא מחכה לנו בתחנה הזאת. היא ריקה. הדבר שהכי משמח אותי זה לראות תחנות רכבות בלי או כמעט בלי מאבטחים. איכשהו זה מרגיש בטוח יותר ככה. 

אנחנו בסורנטו. עוד ברכבת אני פוצח בשיחה עם אישה מקומית שגרה בעבר בנאפולי אבל החליטה לעבור לסורנטו. זה חג המתים באיטליה, כלומר מועד שבו הולכים לבקר בני משפחה ויקירים שהלכו לעולמם והיא עשתה ביקור בבית הקברות בעיר שבה גדלה. לפני שנים רבות עקרה משאון העיר לסורנטו ועד לרגע זה אין לה חרטות או כוונות חזרה.

"אני יורדת בתחנה הראשונה של סורנטו, אתם ממשיכים עד לאחרונה," היא אומרת. השלווה הדרומית מתחילה אט אט להיכנס לנו לתוך העצמות. כבר בדרך היתה מן תחושה של "דרום". אני מכיר את זה גם מהארץ. בצבא שירתתי בבסיס של חיל המודיעין אי שם עמוק בדרום ולמרות השמחה לחזור אחת לשבועיים למרכז ולציוויליזציה היה תמיד גם את הכיף האחר של ללכת לאיבוד במדבר הגדול.

הדרום של איטליה מפליא בזה שיש בו את אותה שלווה רחבת ידיים וחמימה של הדרום הישראלי רק שהוא כולו ירוק. אבל ממש. איטלקים אולי יודעים להבדיל טוב יותר בין ירוק של דרום איטליה לירוק של צפון איטליה. נדמה לי שעבור ישראלים זאת תהיה משימה קשה יותר.

הרגע הזה שבו נכנסים לעיירה שמעולם לא היינו בה קודם מוכרח להיות קסום. היום כבר אי אפשר לגלות יבשות אבל עדיין אפשר להיכנס לתוך עולמות רחוקים. פתאום לנחות בחלק של סורנטו שבו נדמה כי כולם מסביב תיירים זאת כניסה לעולם כזה. אתה מסתכל ימינה ומישהו גורר טרולי, שמאלה והנה עוד טקסי שעוצר למשפחה מאמריקה. כולם כבר גילו את סורנטו לפנינו אבל מה איכפת לנו. עכשיו תורנו.

מסעדת "האריה האדום" היא הראשונה שאנחנו מוצאים. אנחנו ממשיכים ללכת כי מה הסיכוי שהמסעדה הראשונה אחרי תחנת הרכבת שווה משהו, אבל אז אני שואל מישהי שנראית לי כמו מקומית והיא אומרת שה-"ליאונה רוסו" היא מסעדה מצוינת. אנחנו עושים אחורה פנה ומתיישבים. המקום כמעט ריק לגמרי אבל ענקי. זה שוב אותו מרחב שכיף להיכנס לתוכו. זוהי שעת צהריים שלא ממהרת לשומקום. 

הדגים שאנחנו אוכלים באריה האדום והשירות הנעים ביחד עם האווירה הנינוחה מבטיחים שעוד נחזור לשם למחרת כדי לחגוג לילד חמש שנים.

הדירה ששכרנו ליומיים בסורנטו מפתיעה. היא על "הרחוב הראשי" של העיירה ויש בה כל מה שצריך בפנים בתוספת הנוף המושלם בחוץ. ריח שרוף שמזכיר קטורת עולה מהבתים סביב. כך מחממים פה. ההרים והבתים הקטנים שעליהם ניבטים מרחוק. הרחוב מקושט, האנשים נראים מרוצים מהטיולים שהרחוב מאפשר להם לאורכו. 

סורנטו היא לא מקום גדול. זאת לא נאפולי. המידות שלה אבל נתפרו במיוחד בשביל דיירים שמתחלפים כל כמה ימים. אולי מחצית מהאנשים פה נהנים מהנוף רק לפרק זמן קצור ואז חוזרים למקומות שמהם באו. גם החנויות והדוכנים שממלאים את הסימטאות שיוצאות מהרחוב הראשי מסבירים מיד שמדובר בעסקי תיירות. בכל זאת בין כל התיירותיות הזאת יש גם בית ספר עם תלמידים איטלקיים אמיתיים שנמצא לא רחוק מאתנו וכמובן הכנסייה ושירותים ציבוריים נוספים. אני נעמד בכניסה לבית הספר ושואל את עצמי אם זה באמת ככה, אם יש נערים ונערות שזאת הסביבה שבה הם מעבירים את שנות בית הספר היסודי והתיכון . 

איך היו נראים החיים שלי לו הייתי גדל בתוך עיירת תיירות איטלקית? איך היו נראות המחשבות?

עם כל הכבוד לאופוריה המפונקת של אורחים לרגע שכמותנו אנשים לא רק חיים פה, אנשים גם מתים. אבל לוח המודעות נראה כמו גירסה עליזה יותר של הלוחות בישראל. לשמות הנפטרים מתוסף גם איור שנראה לי שהוסיפו בתוכנת וורד. כשהחיים בסורנטו נגמרים הם מקבלים קצת יותר ממסגרת שחורה. 

יש פתגם מוכר "לראות את נאפולי ולמות". נדמה לי שרוב האנשים על המודעות היו מעדיפים את זה ככה, כלומר, אם כבר למות באיזור נאפולי שיהיה בסורנטו.

מאז שהילד שלי בן שנה אני מדבר אליו לפחות שעה ביום באיטלקית. מין תרגיל שהתחיל כמו ניסוי והפך למציאות יומיומית. גם בארץ אני דואג שהטלוויזיה שהוא רואה תהיה באיטלקית כדי לא להרגיש שמדובר בבזבוז זמן. מבחינתי הטלוויזיה של הילד הופכת ככה לחוג איטלקית ובדרך גם אני לומד עוד כמה מילים ומושגים חדשים. באיטליה המשימה של לדאוג לצורכי הבידור שלו הופכת קלה יותר כי לא צריך להוריד כל הזמן מהמחשב או לחפש ביו טיוב. הוא פותח לבד את המסך ולכל ערוץ שלא יברח, תמיד תהיה שם איטלקית. הוא מזפזפ בין הערוצים ומגלה שבעה או שמונה ערוצים לילדים באיטלקית. אבא יכול לנוח.

יש כאן שתי כנסיות עם שתי מערכות של פעמונים שמצלצלים. יש את הצלצולים הקרובים יותר והצלצולים הרחוקים יותר. כשהפעמונים מצלצלים תומר יוצא למרפסת והולך כמו חייל בתוך שעון קוקיה, מצד לצד. מצחיק.

בסיור לאורכה ולרוחבה של סורנטו אנחנו מגיעים גם אל הבית הצהוב. הלימונצ'לו שולט גם כאן והבית הזה הוא מחווה לפרי החמוץ שמגיע בדרום איטליה לפעמים לממדים מרשימים מאוד. כמה פשוט וכמה חכם. בית עם תריסים צהובים, גדרות צהובות ולימונים על העצים. היופי הוא בפשטות החמצמצה.

גם המצודה הקטנה ואיזור של מערות מגורים עתיקות מושכים את תשומת הלב. התחושה היא שהחיים תמיד היו רגועים כאן למרות שכמו בכל מקום, סביר שגם כאן היו ימים פחות רגועים. הבעיה היחידה היא שקשה לדמיין את זה.

בדקו זמינות של מקומות אירוח בסורנטו