‏החברים של לולה: אתרים וציוני דרך בקולנוע הברלינאי

ברלין תופסת מקום של כבוד בקולנוע כבר מראשיתו ועוד מימי הסרט האילם. השבוע נחתם פסטיבל הקולנוע של ברלין אמנם עם פרס לסרט איטלקי דווקא, אבל זה לא מה שיפריע לתמר גבלינגר לצאת לסיור בעקבות ברלין של הסרטים

מאת תמר גבלינגר

כל כך הרבה סרטים טובים מתרחשים בברלין או צולמו בה. כבר כשהקולנוע היה בחיתוליו ולמעשה עדיין לא דיבר, ברלין הייתה אחד ממוקדי תעשיית הקולנועית העולמיים. כמה מן הבמאים והשחקנים המפורסמים ביותר של תקופת הסרט-האילם יצרו בברלין ובינהם פריץ לאנג, פרידריך וילהלם מורנאו, ארנסט לוביץ' ואחרים. אולפני הקולנוע של שנות ה-20 היו ממוקמים בחלקם הגדול ברובע וייסנזה שבצפון מזרח ברלין, וכיום יש ברובע מסלול קטן – שמסומן על ידי הנהלת הרובע – שבו ניתן לראות את המיקום של המקומות שבהם נוצרו כמה מיצירות המופת של שנות ה-20 ובינהם "הקבינט של דוקטור קליגרי". על שם סרט האימה האקספרסיוניסטי נקראת כיום כיכר בווייסנזה ובה מתקיימת לפחות פעם בשנה הקרנה של הסרט באוויר הפתוח.

By OTFW, Berlin – Self-photographed, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=26188890

ליד כיכר קליגרי ישנו עוד מוסד קולנועי משנות ה-20: קולנוע דלפי, אחד מבתי הקולנוע הקלאסיים האחרונים ששרדו את ההיסטוריה של העיר ושל ענף הקולנוע, ובו – לצד סרטים (גם אילמים, בליווי תזמורת), מתקיימים גם אירועי אמנות, מסיבות ואירועים אחרים. למעשה, טרנטינו רצה לצלם ב"דלפי", שבו הוא התאהב, את סצנת הסיום הדרמטית של "ממזרים חסרי כבוד", אבל הבירוקרטיה הברלינאית בנושא מבנים לשימור הניעה אותו לצלם גם את הסצנה הזו באולפני בבלסברג שליד ברלין ולא במבנה מקורי מן התקופה הרלוונטית.

קולנוע דלפי

לייזה וכריסטופר

שנות ה-20 של ברלין לא היו רק עידן זוהר של הראינוע, אלא גם עידן פרוע שבו נחצו גבולות של מיניות ושל מוסכמות אמנותיות לצד אלימות פוליטית הולכת וגוברת, שהובילה בסופו של דבר להתמוטטות רפובליקת ויימאר ולעליית הנאצים לשלטון. בתוך האווירה הסוערת הזו חי גם הסופר האנגלי כריסטופר אישרווד, שמתאר את התקופה בין היתר בנובלה "פרידה מברלין", שעבר עיבוד למחזמר – והמחזמר, מצידו, לאחד הסרטים המזוהים ביותר עם אווירת ברלין של שנות ה-20: "קברט" בכיכובה של לייזה מינלי בתפקיד סאלי בוולס. תוך כדי העלילה גוברת האלימות והרדיפה, עד עליית הנאצים לשלטון.

למרות שמרבית הסרט צולם באולפנים – חלק ניכר מסצנות החוץ צולמו ברובע שרלוטנבורג בייחוד באזור סאביני פלאץ ובשיטוט באזור שונברג שבו התגורר אישרווד. בסיור "ברלין האלטרנטיבית", שמציעים ב-טיולים של נדב ניתן לא רק לראות את הבית שבו התגורר אישרווד, אלא גם את המקומות שבהם היו הקברטים המקוריים שנתנו לו השראה.

ביתו של כריסטופר אישרווד – Nollendorfstr 17

By Talmoryair – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=36271553

בתוך התעשייה החלוצית של שנות ה-20 פעלו, אגב, יהודים רבים – מאחורי ולפני המצלמות. חלקם, כמו גם גרמנים לא-יהודים רבים שהתנגדו להיטלר, הצליחו להימלט אחרי 1933 להוליווד ותרמו לעלייתה של התעשייה האמריקאית כדומיננטית בעולם.

תעשיית הקולנוע המשיכה להיות דומיננטית גם בשנות ה-30 ואחרי עליית הנאצים לשלטון – אבל הפעם לא ככלי לביטוי אמנותי, אלא ככלי תעמולה ושטיפת מח: סרטים המהללים את הנאצים, סרטים אנטישמיים או כאלה המציגים "גזעים נחותים", סרטים שנועדו לבדר את ההמונים ולהסיח את דעתם מן ההידרדרות במצב – כל תעשיית הקולנוע עמדה תחת שליטתו של שר התעמולה גבלס. ממש לפני סוף המלחמה  אפילו הופק סרט שלא הושלם עם הכותרת הצינית "החיים ממשיכים" – למרות ההפצצות הקשות, המחסור במזון והתבוסות – על העם להישאר נאמן למפלגה הנאצית. אחרי תבוסת הנאצים ותום המלחמה, ברלין ההרוסה והחצויה שימשה נוף ובימה לסרטים שהדגישו את הסבל שנגרם על ידי המלחמה והנאציזם. הסרט הכי מפורסם מאותה תקופה הוא "גרמניה שנת אפס" של רוסליני.

עיר מחולקת – עיר של מרגלים

גם בפרק הבא בהיסטוריה שלה, מספקת ברלין תפאורה לתסריטאים ובמאי קולנוע. העיר המחולקת הציתה את דמיונם של במאים רבים, שצילמו בה סרטי ריגול ופעולה: ג'יימס בונד, סמיילי, הארי פאלמר – כולם ריגלו בעיר. וגם מרגלים אמיתיים היו בה. בשנה שעברה יצא לאקרנים סרטו של טום הנקס "גשר המרגלים", המבוסס על סיפור אמיתי: זה של עורך הדין שהוביל לחילופי המרגלים הראשונים בין ברית המועצות לארצות הברית, בגשר שהפריד בין מערב ברלין לגרמניה המזרחית. הצילומים התמקדו באולפני בבלסברג, אבל בוצעו גם בגשר המרגלים המקורי, גשר גליניקה.

By Biberbaer – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=37064378

המתיחות בין מזרח למערב יכולה להית גם כר פורה לבדיחות, בייחוד אם מוסיפים את חוסר-ההתמודדות עם המורשת הנאצית בשני חלקי החומה. ב-1961 יצר בילי וויילדר את "אחת-שתיים-שלוש", קומדיה של טעויות בין מערב למזרח, שבה בין היתר ניתן לראות את שדה התעופה טמפלהוף של פעם.

כריסטיאנה F ושנות ה-70 המלוכלכות של מערב ברלין

מערב ברלין של שנות ה-70 לא הייתה רק סמל לחירות והדמוקרטיה המערבית, אלא גם מוקד של תופעות אחרות – פחות חיוביות. את הסרט "אני כריסטיאנה F" ראיתי בפעם הראשונה בבית הספר התיכון, כמו רבים מן הישראלים. הסרט הוקרן כסרט "חינוכי" שנועד להראות לנו שסמים זה רע, ומספיק להתחיל עם שאכטה אחת של גראס ולהפוך לזונה מכורה להירואין. כריסטיאנה F הייתה נערה אמיתית שאכן התמכרה לסמים קשים ועסקה בזנות, והסרט מבוסס על ספר שבו רוכזה סדרת ראיונות שערכו איתה עיתונאים. למרות שהאזורים שבהם מתרחשת עלילת הסרט עדיין קיימים, הם השתנו בצורה משמעותית במהלך השנים – הבניינים באזור תחנת הרכבת "צואולוגישר גארטן" שהיוו צלחת פטרי להזנה הדדית של נרקומנים ותעשיית המין הפכו למלונות יוקרה וחנויות מעצבים; סצנת המועדונים האגדית של מערב ברלין שבה הופיעו דיוויד בואי נדדה מזרחה אחרי איחוד העיר;  ואפילו שכונת הבלוקים "גרופיוס שטאט" בדרום נויקלן השתדרגה הודות לפרויקטים אינטנסיביים לעבודה בקהילה. רק כריסטיאנה המקורית נותרה, למרבה הצער, במאבקה בהתמכרות וניתן לפעמים לראות אותה מסתובבת בין קוטבוסר טור להרמנפלאץ.

מי שרוצה אגב לראות את ברלין של שנות ה-70-80 באור קצת יותר חיובי, יכול להסתכל בעיר דרך עיניו האוהבות של וים ונדרס ב"מלאכים בשמי ברלין", שבו מביטים המלאכים על בני התמותה במערב ברלין ותוך כדי כך מציגים כמה מן המבנים המפורסמים ביותר בעיר המערבית.

לחיות מחדש את גרמניה המזרחית

גרמניה המאוחדת נדרשת להתמודדות זהירה ביותר עם מורשת גרמניה המזרחית, כמו ששניים מן הסרטים הבולטים בנושא מעידים: בדרמה "חיים של אחרים" בולט מימד האימה בחיי היומיום בגרמניה המזרחית: כל צעד עשוי להיות מפוקח על ידי "האח הגדול" שירות השטאזי וכל סטייה קטנטנה יכולה להוביל לתא מעצר באחד מבתי הכלא של הדיקטטורה הפרנואידית. חיי יומיום נורמליים הם למעשה משהו שלא בדיוק קיים, אלא רק אשלייה. דווקא הקומדיה "להתראות, לנין!" הרבה יותר עדינה בטיפול באיזון שבין העובדה שמליונים חיו בגרמניה המזרחית בחיי יומיום שגרתיים למדי, לבין העובדה שחריגה מן השגרה הזו, או העלאת שאלות על המערכת, הובילה לבית הכלא.

את ה"אמבולנס" שהוא למעשה תא מעצר, ואת תאי הכלא שמככבים ב"חיים של אחרים" (ואפשר לראות הבלחה שלהם גם ב"להתראות לנין") ניתן עדיין לראות, בבית הכלא של השטאזי בהוהנשונהאוזן. המיקום: Genslerstraße 66, 13055 Berlin. סיורים מודרכים יוצאים מדי יום בשפה הגרמנית ולעיתים הם מועברים על ידי אסירים-לשעבר בבית הכלא.

גם "להתראות לנין" וגם "חיים של אחרים" עושים שימוש מושכל בנוף הברלינאי ובאדריכלות שלו. אם מסיירים בשכונת פרידריכסהיין ניתן לראות את הבניינים שבהם צולמו שני הסרטים (ה-Plattenbau ב"להתראות לנין" ברחובות שבתחילת שדרות קארל מרכס; "בנייני סטאלין" משנות ה-50 מ"חיים של אחרים", כמו גם חנות הספרים לשעבר Karl-Marx-Buchhandlung בהמשך השדרה).

לולה רצה בברלין המאוחדת

אם עד עכשיו ההיצע לבחור מתוכו היה גדול – ב-20 השנים האחרונות המשימה ממש בלתי אפשרית. כל כך הרבה סרטים מעולים (או סתם מפורסמים) נוצרים בברלין. העיר משמשת לא רק כבימה לסיפורים על עצמה; אלא מתחפשת לעיתים קרובות לעיר אחרת לגמרי: ג'ייסון בורן מתרוצץ במוסקווה שהיא בעצם תחנת הרכבת של ליכטנברג, ג'קי צ'אן בועט באויביו בפריז שהיא בעצם הז'נדאמנמרקט ואפילו בוליווד גילתה את ברלין, עם סרטים של כוכבים גדולים של התעשייה ההודית, כמו שאהרוח' ח'אן.

ואיך אפשר שלא לסיים את הסיור עם לולה? מיותר לחפש הגיון גיאוגרפי ב"ראן לולה ראן", אבל ההגיון האסתטי בריצות של לולה ברחבי ברלין ברור. היא רצה על גשר אוברבאום, היא רצה באזור ז'נדארמנמרקט, היא רצה בקרויצברג ובשרלוטנבורג – והכל כדי להציל את (ה)מאני שלה.