חבר שלי עמרם שהוא ברלינאי גוי עם שם ישראלי ומומחה לענייני המזרח התיכון בכלל ותל אביב בין בבלי לפלורנטין בפרט מדבר הרבה על הפליטים כי אצלכם (אצלנו?) בישראל הפליטים זה הדבר שהכי משקשק את הביצים. יש חמישה, שישה, שבעה מיליון יהודים, תלוי את מי שואלים, וכולם פוחדים מהמילה פליטים כי פליטים זה שבעים, שבע מאות אלף, שבעה מיליון ערבים שרוצים להיכנס לכם למדינה ולעשות על האש מתחת לבית וזה יכול להוריד את הנדל"ן בחצי שלא לדבר על התמ"א 32 או 34 או 36, תלוי איך סופרים, ששוב תידחה כי איזה קבלן יבוא ויישפץ בניין שאחרי זה יגורו בו רק ערבים? מה הם לא יכולים לשפץ לבד?
עכשיו כשמגיעים הרבה פליטים לברלין אמרתי לעמרם שיש לו רעיון. הוא שאל מה. אמרתי לו שהוא יכול לכתוב לטור שלי בעיתון, כאילו בתור אורח, ולספר על הפחד שלו מהפליטים. איזה פחד? הוא אמר. אמרתי לו, אין פחד? אין, הוא אמר. אתה רואה אותי פוחד? אחר כך הזמנו חשבון והמלצרית אמרה שאפשר לא לשלם ובמקום זה ללכת למרכז של הרישום פליטים ולעזור להם קצת כי הם לא מדברים גרמנית ובכלל, מהרעב והצמא לא יוצאות להם הרבה מילים מהפה, רק הברות כאלה, מוזרות, של אנשים שהגיעו מהמדבר או ברחו מהמלחמה. עמרם אמר לה, ואללה? לא משלמים בכלל בכלל? גם לא על העוגיות? המלצרית אמרה שלא כי הבעל בית בעצמו היה פליט מאיזה מקום בעולם (שבטח לישראל אין בו שגרירות) ושזה חשוב לו לעזור. אמרנו תודה והלכנו. מרוב התרגשות שאנחנו לא צריכים לשלם כלום, שכחנו גם לשים טיפ.
אתה רואה, עמרם אמר לי בדרך למרכז ההוא במואביט, חמש מאות מטר מהקפה שלנו. הם באים לי טוב הפליטים האלה, אז למה שאני אפחד מהם? עוד לא ראיתי פליט אחד וכבר חסכתי לי את העוגיות.
אחר כך עמרם שינה את דעתו כי למרות שהוא גוי יש לו אופי יותר ישראלי מישראלי והוא החליט שהעבודה הזאת של לארוז אוכל בקופסאות לא מתאימה לו ושיש מלא אנשים אחרים שיכולים לעשות את זה יותר טוב. אבל הבטחנו שנעזור, אמרתי לו, אז הוא נזכר שיש לו ברית מילה של חבר ישראלי ושהוא צריך לזוז.
בסוף נשארתי לבד לעזור לפליטים. איכשהו זה היה מוזר להיות בברלין ולא לראות ישראלים מסביב. כמובן שדיברתי רק אנגלית וגרמנית. המדריכה, הגרמניה הכי יפה שראיתי בחיים אם לא סופרים את הבת דודה של עמרם מהמבורג (על זה כבר בפרק אחר) חילקה אותנו לקבוצות ולכל קבוצה היינו צריכים למצוא שם. התכווחו שם הרבה ובסוף מישהו הציע למצוא שמות של מחנות פליטים או ערים של פליטים בעולם. מסתבר שיש לזה ערך בויקיפדיה וכמובן שהמזל שלי היה להיות בג'באליה, עזה.
ארזתי קרטונים של אוכל, סידרתי שמיכות ודיברתי עם כמה פליטים אמיתיים שהגיעו בסירות למקום שנקרא למפדוזה או משהו כזה שמתחרז בול עם מדוזה. זה באיטליה. משם הם המשיכו ונחתו אצלנו בברלין. אחד מהם, בחור עם מבט עדין כמו של משורר סיפר לי באנגלית שהוא פוחד מאוד מהגרמנית. מה יש לפחוד מהגרמנית, חייכתי אליו. הוא אמר, שמענו סיפורים איומים. כן, אמרתי לו. כמעט אמרתי, גם אנחנו עליכם. כלומר, על השפה שלכם, כלומר, על מי שאתם… לא, לא על מי שאתם, זאת אומרת…. לא, אנחנו שמענו… זה עמרם, הוא שמע ש… לא חשוב.
בלילה הלכתי לישון בבניין שאין בו אף פליט (אלא אם מישהו מתחבא בדירה של המרגל שאף פעם לא בבית, אבל גם על זה בפרק אחר). חלמתי שאני ועמרם מגיעים לישראל. הוא בפעם הראשונה ואני בפעם המאה, או המאתיים או החמש מאות, תלוי איך סופרים. עמרם מתלהב מזה שהמלצריות שלנו יותר יפות מהמלצריות בברלין. אנחנו מזמינים קפה ועוגיות, בדיוק כמו אלה שקיבלנו בבית הקפה ההוא ואז כשמגיע החשבון עמרם מחייך אל המלצרית ואומר לה, זה בסדר, החבר שלי מוכן להתנדב במקום החשבון, רק תגידו לו איפה. המלצרית מסתכלת עליו, פותחת עיניים מה שנקרא, ומניחה את החשבון על השולחן. אם רק הייתי מצליח לזכור איך נגמר החלום או מה קרה אחר כך. נראה לי שהישראלית לא יצאה פראיירית.