‏הדוב האחורי – הישראלית הגבוהה (על עקבים) שלא רצתה למות בברלין

היא הבת שלושים וארבע וחמישה חודשים הכי מוזרה שאני מכיר. קוראים לה וילהלמה, שם בדוי והיא מתעקשת שהשם האמיתי שלה, גלית כהן נשמע אפילו יותר גרוע. היא נולדה בעיר באיזור גוש דן אבל לא תל אביב או גבעתיים, יותר בכיוון של מזרחה לבני ברק, אבל לא באם המושבות כי כשהיא נולדה עוד לא היתה אם המושבות. רק שדות גדולים מול הבית.

ויש לה חרדות מישראל. גם היום כשהיא גרה ברחוב הכי יפה בשונפלד מעל חנות נעליים איטלקיות עם איות שגוי, לא פרט חשוב לצורך העניין, היא מספרת לי שאחת לשבוע או שבועיים יש לה חלום בלהות על משהו לא טוב שקרה בפתח תקווה.

אופס.

רק אל תגיד שאני מטר שמונים וחמש בלי העקבים, היא מבקשת ממני. בעצם, אתה יכול לספר, ממילא אף אחד לא יאמין. כמה ישראליות יש בגובה הזה שהולכות על עקבים ועוד בגרמניה? וכמה גלית כהן עם עיניים כחולות, אני מוסיף לעצמי. אחר כך אנחנו יורדים בארנסט רויטר פלאץ אבל לא הולכים לכיוון הכיכר אלא אחורה לכיוון המלון שבו היא עובדת בתור חדרנית. החדרנית הישראלית היחידה במאה ושלושים שנות היסטוריה של המלון.

היא מתגאה בזה.

היא מספרת לי על כוס קפה קר שהיא אוהבת את ישראל ואת… העיר שממנה היא באה שלפעמים קשה לה להגיד את השם שלה ושבסך הכול היא היתה חוזרת לגור שם אילולי החרדות. זאת אומרת, כל פעם שמישהו אומר את המילה ישראל, היא מספרת לי ולוגמת חצי כוס בשלוק אחד, משהו נדלק אצלה. הלוואי וזה לא היה ככה, היא אומרת, כי בישראל היתה לה עבודה יותר טובה.

בישראל וילהלמה היתה עורכת דין במשרד של יוהאן, שם בדוי, למרות שכולם יודעים שאין משרד יוהאן בישראל. זה חשוב לה הבדוי הזה כדי לא לערבב יותר מדי את החלום עם המציאות, או את הפחד עם השלווה. היא ממציאה שמות בדויים לכל מה שמפחיד אותה. גם לאמא שלה, מריה, היא המציאה את השם ובמקרה ההוא זה גבל בחילול שם שמיים כי אמא שלה רבע חרדית מהצד של האבא.

שגר במאה שערים.

אבל עבר לאמריקה, לא בגלל חרדות, סתם כי הציעו לו לעבור לגור באמריקה.

הערב יורד מהר על השכונה ועל העיר והטמפרטורה שמוקרנת על שלט אלקטרוני של בית מרקחת ברחוב סמוך מראה לא יותר מ-11 מעלות. סוף ספטמבר. גם אני וגם היא יודעים שזה לא הולך להשתפר מכאן והלאה.

אני מנסה להבין ממנה, להוציא את זה, את ההסבר, למה דווקא ישראל עושה לה את זה. אולי אפשר לפתור את כל הסיפור ובסופו של עניין היא תפתח את המשרד שלה בתור עורכת דין לענייני משפחה ותצליח יותר ממה שהיא תצליח כאן. לפחות מבחינת הביזנס.

היא אומרת שזה קשור במשפחה. בארץ הציפיות גבוהות מדי וכאן, כאן זה כמו טיול על השפרה בסירת תיירים צהובה. למה צהובה? כי זה הצבע שהיא אוהבת. כי צהוב זה השמש. כי השמש זה ישראל. כי חם שם ונעים בחורף, "לא כמו כאן."

"אתה יודע מה הפחד הכי גדול שלי?" היא שואלת אותי ומתקרבת אלי כמו לספר סוד. לוילהלמה יש קול עדין ונעים שאם הוא מתקרב אליך לאוזן תוקפת אותך צמרמורת. העור מסתמר. בדרך כלל זאת לא תכונה של עורכי דין מפתח תקווה. היא יוצאת דופן. גם בזה.

היא הבת שלושים וארבע וחמישה חודשים הכי מוזרה שאני מכיר והיא אומרת לי, לוחשת: "אני פוחדת למות כאן. פוחדת שאני אמות כאן ואז בבית החולים יגידו, זהו, היא מתה כאן, ויגיע האמבולנס, זה שלוקח את כל מי שמת כאן ויעביר את הגופה שלי לבית קברות, יהודי, לא יהודי, אני נראית קצת סורית, למרות העיניים הכחולות, אז לך תדע, והם יקברו אותי, והאדמה השחורה הקרה שלהם תיכנס לי לנחיריים וזהו זה. אני אהיה קבורה כאן לתמיד. זה הפחד שלי. אני לא רוצה למות כאן. אני רוצה למות בפתח תקווה, ליד הבית של אמא ואבא."

את רק בת שלושה וארבע וחמישה חודשים, אני אומר לה.

וילהלמה נראית חיוורת.

אולי היא באמת הולכת למות. מהדאגות כלומר. אבל לא. היא תחיה. היא פה לעוד הרבה זמן. אנשים כמוה בסוף קוברים את כולם, לא ככה? אני אומר לה את זה והיא מתנחמת אבל רק לחמש או שש דקות. אחר כך חוזרות הדאגות.

"מה אם פתאום אני מתה והם לוקחים אותי עם האמבולנס ומכניסים מתחת לאדמה? איך אני אצא מפה? איך אני אברח מהקור הזה? הנשמה שלי תקפא."

סיכמנו שעד מחר בבוקר הכול יעבור. בדרך כלל הלילה, בעיקר אם יש לך מיטה נוחה, שמיכה חמה וחלון עם נוף יפה לעיר, בדרך כלל הוא מצליח לרפא הכול. או כמעט הכול. לוילהלמה יש את כל זה והיא מבטיחה לי שתתקשר אלי בבוקר כדי לספר לי איך היא נרפאה.

בבוקר אנחנו נפגשים בטעות בחנות ספרים יד שנייה. היא מספרת לי על פיגוע שהיה בירושלים ועל זה שאמא שלה, מריה, ניצלה בנס, כי היא היתה רק מאה מטר מזה שהתחיל לירות, או מעבר לרחוב. היא לא מתעכבת על הפרטים, כמו למשל, מי ירה, למה הוא ירה או איך זה קרה שאמא שלה ניצלה רק אומרת איזה מזל ושוכחת לספר לי אם ישנה טוב או אם הסיפור הזה של הפחד מלמות בגרמניה עבר לה כבר.

עכשיו היא שוב עסוקה בישראל. עוד מעט היא תדבר עם אמא שלה בטלפון. פתח תקווה היא לא סתם שם בדוי. היא חושבת שאולי תחזור על העקבים יום אחד כדי להקים את המשרד שלה. היא מדברת איתי על זה בגלוי. על הצורך להקים משפחה ולהתפרנס ממשהו שאתה אוהב ומעריך. זאת דרך טובה לשכוח מבעיות הקיום הגדולות או מגרמניה או מכמה קר כאן עכשיו, 16 מעלות בצהריים, ולהעביר עוד יום, רגוע יחסית.

המזרח התיכון רחוק, סוג של מעבר לפינה, וכמה טוב שלפחות בינתיים לא קרה כלום ואף אחד לא נורה או מת או נקבר, לפחות בסביבה המיידית, זאת שאפשר לראות בשתי עיניים כחולות.

מילות מפתח: Shoes, heels