יש בברלין קפה אחד של ברטה שאני בטוח שעליו יגאל בשן כתב את השיר. אני לא מספר לאף אחד איפה הוא, ולשמחתי אי אפשר למצוא את השם שלו בגוגל כי בעצם לא קוראים לו הקפה של ברטה, אין לו שם, אבל בפנים כשנכנסים אז כתוב הקפה של ברטה וכשאני עצוב ורע לי על הלב, אני תמיד חוזר אל ברטה ואצלה יושב.
בגלל שמכירים אותי פה, יוצא שלפעמים ניגשים אלי ושואלים שאלות. הם יודעים שאני כותב את הטור האחורי, זאת אומרת את הדוב האחורי ולמרות שאין פה הרבה ישראלים, בכל זאת כמה הצליחו להגיע עד לכאן והם סקרנים.
אז ככה ביום שישי האחרון לוקח אותי לפינה ינון, בחור בן 30, צעיר ממני, שלמרות גילו הצעיר כבר הספיק לעשות משפחה עם שני ילדים והוא עכשיו בברלין כי בישראל הוא חטף הלם קרב, למרות שהוא ג'ובניק שלושה דורות אחורה.
תגיד לי, הוא אומר לי, מה הסיפור הזה עם העיתון שלך?
מה זאת אומרת, אני מחזיר.
מה הסיפור שלכם, כאילו ברלין היום, ברלין מחר, מה אתם באים להוכיח?
אמרתי לו שאני לא מייצג אף אחד במערכת חוץ מאת הדוב האחורי וגם הדוב האחורי הוא לא בדיוק הפנים של העיתון, בגלל זה הוא אחורי. אתה מבין, אמרתי לו, זה כמו הישבן של העיתון, החלק שפחות מראים כשרוצים להרשים מישהו.
לא, לא, הוא אומר, כאילו לא הקשיב לדברים שלי בכלל. אני מתכוון למה שאתם כותבים, כל הלכלוכים האלה על ברלין, כאילו שבברלין יש פשע ובברלין יש נאצים ואין דירות והמים לא טובים והאוכל מקולקל, אתם באתם לכלכלך.
אמרתי לינון שוב שאני לא מייצג את העיתון ורציתי לשפוך בפניו גם את זה שהם משלמים חרא ובא לי לעזוב, לא רק את העיתון אלא גם את ברלין, כי החבר היחיד שלי פה, עמרם, שהוא גוי עם שם של ערס, אפילו הוא אומר שברלין זה כבר לא מה שהיה לפני עשר או חמש עשרה שנה. זאת כבר עיר אחרת.
אז ינון שתק לרגע ואז אמר, תשמע, אני רוצה שתגיד לעורך שלך שילך להזדיין ושידחוף את הזין שלו לתוך התחת של הדוב הזה שאתה מדבר עליו, כי נמאס לי לראות איך אתם לוקחים מקום יפה והופכים אותו לקקא. זה מה שיודעים לעשות בישראל, להוריד לאנשים את החשק.
משכתי בכתפיים. אולי הוא צודק. אולי באמת אני כותב בעיתון שמדבר לא יפה על העיר, שמספר על דברים רעים שקורים בה ואולי זאת באמת הכול קונספירציה כי כבר אמרו לי כמה אנשים שהם חושדים שאנחנו סניף של שלדון אדלסון וש-'ישראל היום' מממנים אותנו מהרווחים של הסרפנים האדומים של מחלקי העיתונים שלהם שהם מוכרים בסטוקים בתור ביגוד לעובד במדינות עולם שלושי.
ינון ואני הבטנו זה בעיני זה.
למה התחלנו לריב? ינון שאל אותי פתאום.
נדמה לי שזה בגלל איזו ידיעה שקראת אצלנו בעיתון, משהו על איכות המים בברלין. מצאו סולפטים.
מה מצאו?
סולפטים.
איפה?
במים של ברלין.
במים?
כן.
אתה רואה?
מה?
אתם מלכלכים. כל הזמן מלכלכים. אתמול נאצים, היום סולפטים, מה מחר? מה מחר אני שואל?
הוא הרים בקבוק של בירה והנחית אותו בכעס על השולחן אבל לא תיכנן נכון את העוצמה ובטעות פשוט ריסק את הבקבוק.
זה היה מפחיד. ראיתי את הזעם שלו בעיניים. את הפחד.
הכול בסדר, לחשתי לו. הכול בסדר.
אחר כך המשכנו לדבר אבל אף אחד לא הקשיב לאחר.
כשינון הלך נשארתי לבד. עוד ועוד אנשים עזבו כי נהיה ממש מאוחר ואפילו די קר וברטה ואני מצאנו את עצמנו יושבים זה מול זה ליד שולחן עגול שעליו שתי כוסות קפה וכמה ביסקוויטים.
בזמן האחרון יש פה הרבה מהאנשים שלך, היא אמרה.
ישראלים? שאלתי.
היא הנהנה.
כן, אמרתי.
לא הסכמנו על שום תובנה בקשר לעובדה הזאת. רק המשכנו את השתיקה עוד שעה שלמה וכשנגמר הקפה ונגמרו הביסקוויטים בירכתי את ברטה וחיבקתי אותה. נגמר עוד ערב ארוך.
בדרך חזרה הביתה חשבתי על כמה נעים החיבוק עם ברטה. אישה גדולת ממדים, כמו שאתם מדמיינים מישהי שקוראים לה ברטה. היא כבר בת שישים אוטוטו אבל נותנת לך תחושה של שמחה ושל ביטחון שיכולה לכבות כל בדל של עצב. היא אף פעם לא שאלה אותי מה בדיוק אני עושה, מאיפה באתי או לאן אני הולך. היא פשוט שם, במקום הנכון, בתזמון הנכון ועם המילים והמחוות הכי מדויקות.
סוג של אמא.
יום אחד אני אכתוב עליה לעיתון.
מחפשים מקום לישון בברלין? מצאו למעלה מ-1200 מקומות לינה בעיר