חבר שלי ראובן שהגיע לפה לפני שנתיים כבר הספיק לסובב את הראש לכמה ברלינאיות אבל זאת רק הברלינאית האחרונה, קריסטין, שהצליחה לתפוס לו את הלב. הם כבר יוצאים חודש ונראים חמודים ביחד אבל לקריסטין יש בעיה. זאת אומרת לראובן יש בעיה. אבל רק היא זאת שרואה אותה.
הסיפור עם קריסטין, עורכת דין שמתמחה ברישום חברות או פירוק חברות, לא זוכר בדיוק, זה שהיא מאוד מאוד אוהבת לעבוד לפי החוקים שהיא עצמה המציאה ושהחוקים שהיא עצמה המציאה הם לא תמיד בגדר של מה שנתפש כנורמלי.
בקיצור, קריסטין אוהבת לקלל. היא מדברת חופשי על הכול ואם היא חושדת במישהו שיש לו איזו עכבה, משהו למשל שקשור בעודף נימוסין והליכות היא דואגת לנער את הבן אדם מלמעלה למטה ובחזרה ככה שהכול יישפך החוצה והוא לא יזכור למה הקפיד כל השנים לדבר בלשון כזאת נקייה ומעודנת.
זאת אומרת שהיא לא עורכת-הדין-המתמחה-ברישום-או-פירוק-חברות-אני-לא-זוכר-בדיוק-מה הכי גרמניה שאתם מכירים, אם מניחים שיש איזה סטנדרט גרמני כלשהו. היא סיפרה לראובן שסבתא שלה – אולריקה – שאותה העריצה כל ילדותה, היתה האישה הכי מקללת שהכירה וכמה שלא תקלל בעצמה אף פעם לא תגיע לרמה של האישה הדגולה ההיא.
"אתה מבין," ראובן סיפר לי כשישבנו לקפה אצל ברטה במואביט, "היא מאלה שההורים שלהם השאירו אצל הסבתא כל הילדות, ואחר כך מתפלאים מה קרה לילד."
אני, שגדלתי בעצמי אצל סבתא, דווקא לא חושב שיש בזה משהו רע אבל לפני שבוע כשראובן התקשר אלי מבוהל, באחת עשרה בלילה, התחלתי לפקפק עד כמה זה טוב לגדול רק אצל סבתא.
"היא רוצה שנלך להצגת פרינג'," הוא אמר לי.
"מה הבעיה? כנראה שהיא אוהבת תיאטרון שלא מרוויח. לך איתה," אמרתי לו וביקשתי לחזור למיטה.
"לא לא, אתה לא מבין, זאת לא הצגה רגילה."
"זה פרינג'," אמרתי לו. "זה לא אמור להיות רגיל. הם כולם שם קצת… אתה יודע. אמנים, כמונו."
ראובן התעקש שהפרינג' שקריסטין בחרה בשבילו לא מזכיר את ההצגות המוזרות שראינו פעם יחד כשקפצנו לשבוע לאדינבורו בסקוטלנד. "זאת הצגה שכל הזמן מקללים בה. זה הרעיון של ההצגה. על ארץ שבה המלך החליט שבכל משפט חייבת להיות מילה אחת גסה לפחות אחרת המשפט לא תקני. מיינד יו, להצגה הזאת קוראים שייסה.
[the_ad id="563"]
"אוקיי," אמרתי, מנסה להרוויח זמן.
אני לא זוכר איך הסתיימה השיחה בינינו, אבל כנראה נרדמתי בזמן שראובן המשיך לדאוג מזה שאם לא ילמד לקלל מהר בגרמנית, קריסטין עשויה לוותר עליו. למחרת בבוקר הוא לקח אותי לשיחה חוזרת, אחד על אחד שבה הבהיר עד כמה הוא מעוניין בעורכת הדין המקללת ועד כמה זאת הפעם הראשונה ומי יודע אם לא האחרונה שהוא מוצא אישה שהוא רוצה להקים איתה משפחה, או לפחות לעשות איזה ילד.
ואז הוא אמר, "כוס אמק."
זה היה כמו רגע של התגלות כי פתאום הבנו שראובן, לא רק שהוא לא יודע לקלל בגרמנית, גם בעברית כשהוא משחרר איזה כוס אמק או ילען רבאק זה יוצא כזה דרדל'ה שאף אחד לא יכול להאמין שמאחורי המילים עומדת איזה ייצור בעל יכולות התקפיות כלשהן.
"אז אתה מבין," אמרתי לו. "עשינו את כל הדרך מישראל לפה ועכשיו אנחנו פה אבל אני עדיין אני ואתה עדיין אתה ויש דברים שתמיד יהיו ככה, כלומר שאני תמיד אישאר אני ואתה תמיד תהיה אתה, וגרמניה או קריסטין לצורך העניין לא יוכלו לשנות את זה."
הוא הסכים איתי בצער והיה די מבואס מכל הסיפור, גם בגלל חוסר היכולת שפתאום הפכה למין איום על המשך היחסים בינו לבין קריסטין וגם בגלל הידיעה שבשעה שמונה בדיוק, בערב, תתחיל בתיאטרון הפרינג' של פרידריכסהיין ההצגה שייסה, ושהוא בטח יצא מה זה אידיוט כשלא יבין אפילו רבע ממה שהם יגידו שם והיא, היא בטח תסתכל עליו במבט הזה של, חבל, חבל, ראובן, היינו כל כך קרובים להיות זוג.
למחרת לא הייתי שם בשבילו. שברתי את האצבע ברגל כשנתקלתי בדלת ברזל והייתי צריך לבלות את היום במרפאה פרטית שכולם שם מדברים אנגלית אמריקאית במבטא שמלא זמן לא שמעתי. את הטלפון שכחתי בבית וככה לא יכולתי לדעת מה קרה בסוף בין ראובן וקריסטין.
זאת תחושה מוזרה לדעת שמשהו קרה ושאתה לא יודע דבר וחצי דבר לגבי זה. אני וראובן תמיד מעדכנים זה את זה בדברים החשובים שקורים לנו ואם להיות כנים אז גם בפחות חשובים ואם להיות ממש כנים אז בכל שטות. והנה הוא שם בחוץ, יום אחרי ההצגה ואחרי הווידוי שסיכמנו שהוא יתן בפניה על זה שבכל הקשור לקללות ולגידופין, ממנו לא תבוא הבשורה.
לקראת ארבע אחרי הצהריים שוב הייתי ליד הטלפון ועם אצבע שלא הפסיקה לכאוב. התקשרתי לראובן וכשהוא לא ענה החלטתי פשוט לקפוץ אליו הביתה. הבית שלו רחוק רק שני רחובות ממני וממילא את טיול חמש אחרי הצהריים שלי אני אוהב לעשות בכיוון שלו. לפעמים הוא גם מצטרף אלי.
עליתי במדרגות וצלצלתי בדלת. הדלת לא היתה נעולה ובגלל שהוא לא ענה, לא בטלפון ולא עכשיו, פשוט פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
"ראובן?"
אולי משהו לא טוב קרה? אולי היא זרקה אותו ועכשיו חזרו לו המחשבות השליליות שפעם היו חלק מהחיים שלו. דאגתי לו.
"ראובן?"
עברתי בין החדרים אבל ראובן לא היה שם. לא בחדר השינה, לא בסלון, לא בחדר של האופניים. הלכתי למטבח לקחת כוס מים ותוך כדי שאני ממלא את הכוס אני שם לב, כלומר מרגיש ממש, שמשהו מסתכל עלי. מישהו.
"ראובן? זה אתה?"
ראובן עמד שם, עירום ונועל נעלי עקב אדומות וקריסטין במדי צבא רוסיים אני חושב, או משהו ממזרח אירופה, בכל אופן.
"בן זונה, מה אתה נכנס לכאן ככה?" הוא צרח. הוא היה כל כך מבוהל שחבר שלו רואה אותה לבוש ככה, ולא לבוש ככה, ועם הנעליים האלה, דווקא עם העקב, ודווקא האדומות, שמרוב מבוכה הוא התפוצץ. בבת אחת. פיצוץ של אדם שמזהיר אדם אחר על חציית גבולות אסורה. על הפרת הפרטיות. על דבר שלא ייעשה בשום מקרה.
"אני מצטער," אמרתי.
"תצא מפה כוס אמק, מניאק, ערס! מה אתה נכנס לי לתחת?"
ברחתי משם.
אבל לא יכולתי להתרחק. פשוט נצמדתי לדלת מבחוץ, מבוהל כמו ביום היוולדי, מכל הכאוס הזה שמסביב.
יכולתי לשמוע כוס שמתנפצת על הרצפה. אולי צלחת. אני חלש בלהבדיל. כלומר, זאת לא המומחיות שלי, כוס או צלחת.
אחר כך באו מילים של הרגעה. זאת היתה קריסטין שניסתה לדבר אליו. יכולתי לשמוע איך לאט לאט הוא נרגע בין הזרועות שלה. אחר כך הם התעלסו שזאת מילה יפה יותר להזדיינו תוך כדי קללות. הוא קילל אותי והיא קיללה כמו סבתא אולריקה הגדולה. וביחד הם עשו אהבה. לפי דעתי, ולא שיש לי מדד כלשהו שאני יכול להשתמש בו, אבל לפי דעתי זה היה הסקס הכי טוב שלהם.
לא שאלתי.
ישבנו בבית הקפה אתמול בערב.
ראובן הזמין קפוצ'ינו. אני קפה הפוך.
בלי לדבר על זה החלטנו שלא לדבר על זה.
"בינתיים אנחנו ממשיכים," ראובן אמר, מצביע על תמונה מתוקה של קריסטין שהוא שמר בטלפון. "נראה שהיא מצליחה להכיל אותי למרות הכול."
"אני שמח לשמוע," אמרתי.
זה באמת שימח אותי, אחרי הכול.