‏'ברלין עיר מרתקת אבל הפנים שלה השתנו מאוד בשנה האחרונה'

על הספה עם אורלי בוכמן, בת 58, מנהלת שיווק אמא לשלושה וסבתא לארבעה שהחליטה לעשות רילוקיישן לברלין לבדה

שלום, אורלי.

שלום.

אני לא יודע מאיפה להתחיל, הסיפור שלך מאוד לא שגרתי. אולי פשוט נדבר על המקום שבו קורה הריאיון הזה, גרמניה. איך הגענו עד הלום?

רציתי להגיע למדינה שיש לי שורשים בה והשפה אינה זרה לי, שיש בה קהילה של ישראלים, שאוכל להרגיש בה נוח ונעים.

וברלין היא באמת כזאת?

תהליך הקליטה לוקח זמן. תראה, אני לא לומדת באוניברסיטה למשל אז אין לי את המפגש היומיומי עם ישראלים שמגיעים לברלין לאוניברסיטאות השונות. נמצאים כאן הרבה ישראלים בתחום המוזיקה והאומנות. יש הרבה קהילות של הורים צעירים והמפגשים סביב הגנים ובתי הספר השונים מפגישים אותם גם עם הסביבה של דוברי השפה העברית. אני לומדת בבית הספר לשפות ושם הממשקים הם אחרים לגמרי. חוץ מזה, לאנשים יותר מבוגרים לוקח זמן לבנות סביבה חברתית. למצוא את הקהילה המתאימה.

איך מחפשים קהילה?

אני אספר לך סיפור קטן. יום אחד ניגשתי לבית כנסת באחד הרובעים הגדולים כאן. לבשתי מכנסיים. זה היה בשבת. המטרה שלי הייתה להכיר את המקום כי הרבה מאוד מטיילים מבקשים המלצות לבתי כנסת. אחד האנשים שראה אותי נכנסת ככה ישר הניף את היד והצביע… את שייכת לשם.

מה זה שם?

שם זאת קהילה אחרת. אמרתי, ריבונו של עולם. לא יכול להיות שלכנסייה אני אכנס באופן חופשי ובבית כנסת שהוא מחוז הבית אני ארגיש דחויה. איך זה יכול להיות שיש אוכולוסייה שמתאימה למקום אחד ואוכולוסייה שלא. זה השאיר בי רושם מאוד לא נעים, למרות שהכינו אותי מראש לבעיתיות כלשהי בנושא. נתקלתי בתופעה נוספת שהיתה בלתי מובנת לי כשחשבתי להירשם לבית ספר שבו אוכל לשפר את הגרמנית שלי. הלכתי קודם כל לבית הספר של הקהילה היהודית שבו מלמדים גרמנית ובקבלה גיליתי שהם לא מדברים עברית והפקידות אפילו לא ניסו למצוא פתרון יצירתי להסבר על תכנית הלימודים שלהם לישראלים. יכולתי לבחור רק בין גרמנית לרוסית. למי שבא כמהגר חדש לברלין ונתקל בזה, זה כבר מחסום.

ציפית ליחסים הדוקים יותר בין הקהילה היהודית והישראלים בברלין?

אני לא יודעת להסביר אבל כשחיפשתי באתר של הקהילה היהודית הכול נראה מאוד מזמין. כשהגעתי לשם לא הרגשתי שהם מקבליי פנים למי שאינו דובר את השפה שלהם.

איזו קבוצה בברלין כן מכוונת אלייך?

אין דבר כזה. כשאני שומעת על הישראלים או היהודים בברלין אז מדובר על הרבה קבוצות קטנות. יכול להיות שזה בסדר שזה ככה. שלא צריך להיות משהו גדול. בוא נגיד ככה, אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה שיש פה בית יהודי או בית ישראלי. למעט חב"ד אולי, אבל נדמה לי שזה יותר לתיירים ולא לישראלים שהשתקעו. אתה לא מרגיש פה איזשהו גוף מסוים שאתה יכול להגיד שמרכז את הפעילויות של הישראלים, היהודים, הדתיים, החילוניים או הצעירים. אם אתה רוצה לשמור על הישראליות או היהדות שלך אתה צריך כל הזמן לחפש. לדלות מידע שאין לך אותו ממקור מרוכז או מוסמך.

איזה מידע למשל היה חסר לך?

לדוגמה עיריית ברלין חגגה 69 למדינת ישראל. אם לא הייתי מקבלת את האינפורמציה בדרך לא דרך ממישהי שגרה פה לא הייתי יודעת על האירוע.

לאיטלקים או לצרפתים שגרים בברלין יש גורם מוסמך שמכוון אותם?

שאלה מצוינת. לא בדקתי אותה. אנחנו קטנים בעולם, אבל דווקא בעיר בירה כזאת, עם ההיסטוריה שהיתה כאן, אני חושבת שזה חשוב וראוי. אני אתן לך דוגמה נוספת. היתה לפני כחודשיים הפגנה של פלסטינאים בקודאם כנגד ישראל. ממולם היו קומץ של נציגים ישראלים. לשאלתך, אם היה איזה מקור מידע כלשהו שהיה מאפשר לדעת דברים שקורים בעיר וקושר אותם באירועים או בחגים שלנו, זה משהו שיכול היה לדעתי לסייע.

לוקח זמן להיכנס לעניינים.

הרבה מאוד ישראלים מגיעים לכאן בכל שכבות הגיל ועד שהם מתחילים למצוא את עצמם זה באמת תהליך. זה נראה פשוט אבל זה לא.

מה בכל זאת הלך פשוט והפתיע אותך?

אמרו לי שהבירוקרטיה מסורבלת בגרמניה, אני לא הרגשתי את זה. כל דבר שהייתי צריכה לעשות, אם זה הוצאת רישיון נהיגה גרמני או ביטוח רפואי ממשלתי, פתיחת חשבון בנק, התחברות לחברת סלולר – את כל אלה גיליתי שבקלות אני יכולה לעשות לבד. אני מדברת בתור מי שיש לה אזרחות גרמנית, אחרת יתכן וזה שונה. בניסיון שלי גיליתי שהפקידים פה מאוד קשובים. מי שאומר שהם רק מדברים גרמנית, זה לא מדויק. הם מדברים גם אנגלית. יש להם גם ניירת באנגלית, אם צריך.

אם אנחנו כבר בשוונג של דברים חיוביים, מה עוד הפתיע אותך לטובה?

התחבורה זה דבר מפתיע פה. בארץ אני משתמשת ברכב שלי. לו הייתי צריכה להשתמש בתחבורה ציבורית בארץ… בנושא הזה, ברלין לוקחת בהליכה קלה. וגם אם אני משווה אותה למדינות אחרות בעולם. בארצות הברית יש את הסאבווי, בלונדון יש את האנדנגראונד, פה זאת לא רק הרכבת התחתית, העיר הזאת מרושתת בצורה יוצאת מהכלל שאתה לא צריך בכלל רכב. מי שרוצה רכב יכול לשכור לסופשבוע.

נמשיך במצב רוח המפרגן. מה עוד?

נותני השירותים בכל תחום הקמעונאות זה משהו מעורר הערצה. ההתייחסות שלהם לקונה היא יוצאת מהכלל. הקונה הוא במרכז העניינים. לעומת ישראל בה רב העוסקים בקמעונאות ובשרותים השונים שמים את טובת העסק במרכז. כקונה אתה מרגיש כל הזמן שמייצרים לך חווית קניה ומעניקים לך שירות יוצא מגדר הרגיל גם אחרי שקנית.

התלבטת בין יעדים נוספים לפני שבחרת בברלין כיעד להגירה?

היתה לי התלבטות מסוימת בין מינכן לברלין. במינכן ידעתי שכמות הישראלים והיהודים קטנה בהרבה. זאת גם עיר מאוד שונה. ברלין קוסמופוליטית.

יש אנשים שברלין היא כבר קוסמופוליטית להם מדי.

אני חייבת להגיד שאני לא מרגישה זרה בעיר הזאת. גם כאזרחית יכולתי להרגיש פה זרה אבל אני לא מרגישה זרה בכלל. מצד שני העיר בשנה האחרונה שינתה את פניה לגמרי. מרגישים את זה בתחבורה הציבורית, בפארקים. ברחובות ברמת הלכלוך. העיר יותר מלוכלכת ממה שהיתה. מה שעוד מאוד בולט בשנה האחרונה, כמות ההומלסים. המון אנשים קשי יום, שיכורים או צורכי סמים. אני משווה את ברלין של היום לברלין שהיכרתי לפני כמה שנים וזה בולט מאוד בשנה האחרונה.

איפה את גרה בברלין?

במערב באיזור שקט.

בואי ניקח רגע כמה צעדים אחורה ונשאל איך בכלל הגעת להחלטה להתחיל את החיים מחדש בברלין.

רציתי להגשים חלום ילדות שעוד לא הגשמתי. לחיות כמה שנים מחוץ למדינת ישראל. החלטתי שבגיל 58 אם לא אעשה את זה, זה יישאר בגדר חלום בלתי ממומש. השארתי את הבעל, הילדים, הנכדים, משפחה וחברים טובים והלכתי לבדוק אם אני יכולה לצאת מאיזור הנוחות ולפתח נושאי עניין ועשייה חדשים ולא מוכרים.

מה היתה התגובה שלהם?

בעלי נתן את ברכת הדרך מאחר ויידע שקשה לעצור אותי. היום הוא על הקו, אחת לחודש הוא מגיע לכאן. לילדים בהתחלה היה מאוד קשה לקבל ולעכל את המהלך. אבל בסוף גם הם נתנו את ברכת הדרך. כל החברים והחברות שלי קראו לי אמיצה. ביקשתי לשנות את המילה לנועזת. מעיזה.

צריך אומץ בשביל לעשות מה שעשית.

היום, אחרי שנה אני מרשה לעצמי לקחת את המילים בחזרה ולהגיד שזה באמת אומץ. כי רק אחרי חצי שנה או משהו כזה אתה בעצם מבין את התהליך שקוראים לו רילוקיישן.

שתפי אותנו קצת באיך זה מרגיש.

בחצי השנה הראשונה כל בוקר כשיצאתי מהבית הרגשתי כמו אשה עם פרצוף סמיילי. חצי שנה אחר כך ואחרי שחזרתי לברלין מביקור מולדת ראשון, רק אז נפל לי האסימון של מה משמעות המילה רילוקיישן. הגוף מבין אותה, לא המילים, לא המעשים שאתה עושה. הגוף . הגוף.

הגעתי בסתיו ולא היתה לי בעיית הסתגלות לחורף כאן. מה שכן קשה להסתגלות זה מזג האויר שמשתנה פה כל שעה שעתיים. הלבד הזה פתאום, לא להיות עם המשפחה הקרובה… זה צירוף של הרבה תובנות ודברים.

מה בישראל דחף אותך לחלום על יציאה החוצה?

אני חושבת שאני יודעת מה. אנחנו חיים במדינה שהגבולות שלה מאוד ברורים. אתה לא יכול להתקדם מעבר לראש הנקרה או אילת. מדינה קטנה. כאחת שאוהבת לטייל, הגבולות הפתוחים ולוא דווקא של גרמניה והקירבה לכל מקום, זה דבר גדול. האפשרויות האלה במקרה שלי כבן אדם שאוהב מאוד טבע ותרבויות ומתעקש לחיות בגבולות פתוחים משכו אותי. רק אוסיף שעשיתי אין ספור גיחות לחו"ל בכל מהלך חיי, אני מאלה שנוסעים הרבה כל שנה, אבל לחיות בתרבות אחרת, לא בתוך השיגרה הרגילה, זה משהו שונה.

ובין החברים שלך, הבחירה בגרמניה התקבלה בהבנה?

שאלו אותי הרבה למה גרמניה או איך אני יכולה לגור כאן. התשובה שלי היא שמאוד קל לי להיות בברלין. קל לי כי העיר או המדינה לא מסתירים את העבר ולא מתכחשים לו. הגרמנים עצמם לא מתכחשים לאסונות שהעם הזה המיט. הם לא מתכחשים להיסטוריה. הדורות הצעירים וגם ההורים שלהם מתביישים בעבר ובמעשים של סביהם וסביי סביהם. ההיסטוריה של העם היהודי שחי כאן באה לידי ביטוי ומונצחת בכל פינה.

וההיסטוריה הזאת נקשרת גם עם ההיסטוריה המשפחתית שלך.

סבתי נספתה בשואה. אני מרגישה ניצחון בזה שאני חיה כאן ואף אחד לא יכול לגרש אותי מכאן. אני הולכת מאוד בגאווה עם מגן דוד ברחוב. אומרים לי במשפחה, למה את הולכת עם מגן דוד? אני יכולה להגיד שאני רואה אנשים בני תשעים ברחובות או במעבר החציה, אז כן, אני מסתכלת עליהם טוב טוב בעיניים ומבליטה עוד יותר את המגן דוד שלי. זה סוג של ניצחון.

מה את עושה היום בברלין?

לומדת ומשפרת את השפה הגרמנית בבית ספר, ארבעה ימים בשבוע. כבוגרת אוניברסיטת חיפה במגמת תיירות וכמדריכה אני מוציאה בסופי שבוע סיורים לישראלים. בהתחלה עבדתי באחת מחברות הסיורים אבל המשכתי לדרך עצמאית. אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא מדריכה שגרתית. אני מדריכת טיולים נישתית.

מה זה אומר?

הטיולים שלי הם בקצב אחר ובתוכן שמתאים בעיקר לשכבת מטיילים בני ארבעים פלוס. טיולים בתפירה אישית ובסגנון הנושאים וההעדפות שאנשים שמטיילים איתי מחפשים.

למה את מתגעגעת בישראל חוץ מהמשפחה?

אם אני מוציאה את הנושאים הפוליטיים מהמדינה שלנו, אני חושבת שיש לנו מדינה מדהימה שיש בה הכול. נכון שהיא קטנה, אבל אני חושבת, וזאת תובנה בנושא הרילוקיישן, שיש מדינה אחת שהיא הבית. היום אני הרבה יותר מבינה את זה. מה שקורה באירופה היום מפחיד אותי. אני מדברת על שינויים דמוגרפיים בעיקר.

אירוע מסויים שקרה לך או חדשות בתקשורת?

אספר לך… על האוירה ברחוב. ישבתי במדרחוב ברובע בברלין, אחד מהמקומות בו יושבים המקומיים. לא אלכסנדרפלאץ, או קודאם ושתיתי קפה בחוץ. ישבו לידי שלושה. אחד גרמני בסביבות גיל 70, שני גרמני יותר זקן ומישהו שנראה לי ממוצא פרסי שגר הרבה שנים כאן. הם לא הכירו אותי. דיברו ביניהם. ואז אחד מהם אומר לשניהם, היטלר מתהפך בקברו. השני הפרסי אומר, מה שרואים היום, עוד עשרים שנה יהיה יותר גרוע. והשלישי אומר, איזה עשרים שנה, עוד עשר שנים זה יהיה אחרת לגמרי.

הם דיברו לדעתך על ההגירה, משבר הפליטים?

משהו קורה בברלין. אני יודעת שגם בצרפת, ספרד ובכלל באירופה מדברים על זה אבל זה מאוד בולט פה. יש כניסה מאסיבית של אוכלוסייה מוסלמית. זה בולט במיוחד ברחובות וברכבת כשנפגשים זה מול זה. אתה רואה את הגרמנים יושבים בתוך עצמם והעיניים שלהם מדברות. הם יושבים ומתפוצצים. הם רואים את התרבות האחרת מולם וזאת התגובה שלהם. אני שומעת הרבה שאומרים, זה מה שמגיע להם. בכל מקרה, קשה להחמיץ את שפת הגוף של הגרמנים ביום יום החדש שלהם.

איפה תהיי בעוד חמש שנים?

חיה על הקו. אני לא יודעת להגיד אם זה יהיה חצי חצי בין ישראל לגרמניה. אני חושבת שזה יהיה שלושת רבעי ישראל, בגלל המשפחה החברים והאהבה שלי למדינה ורבע מהזמן בברלין – העיר המרתקת והמעניינת, אבל בכל מקרה זה יהיה על הקו.

המלצה או שתיים לסיום.

רובע ניקולאי פירטל – הרובע הראשון של ברלין. אגם שלאכטנזה. בליצר פארק. האקשה הופה והציטדלה בשפנדאו, שם אגב, בתוך המצודה נמצאים קברים של יהודים משנת 1345.

תודה, אורלי.

תודה