‏בלוג אטלנטה: בוואריה הקטנה של אמריקה

הלן, ג'ורג'יה.

הנסיעה צפונה דרך הכבישים הארוכים, המוקפים בשדות ירוקים ובעצים גבוהים, מתחילה להשפיע רק אחרי רבע שעה או עשרים דקות. זה תהליך איטי שבו אתה נכנס לתוך הנוף, לתוך התמונות, ומתחיל לספר לעצמך סיפור. האנשים פה, הבתים, החיות – כולם הופכים לדמויות ולעצמים של משחק לגו צבעוני, וגם אתה, לאט לאט, למרות שהמכונית לא עוצרת, הופך לדמות בתוך הסיפור.

הדשא של השכנים ירוק יותר, וכאן זה לא רק ביטוי. זה עניין טכני לחלוטין. כדי להגיע לגוון המסוים הזה צריך לערבב ירוק־מלפפון־חמוץ עם ירוק־אצות־ים, ואז זה מופיע: ירוק אמרלד זוהר.

מדי פעם קופץ בדרך דימוי שדורש מחשבה. למשל, צעירה במכנסיים קצרים ונעלי ספורט שרוכבת על מכסחת דשא ועוזרת לאבא, או אולי לסבא, לשמור על הגינה המטופחת. או גבר בשנות החמישים לחייו שיושב מתחת לסככה חבוטה בחוץ וצופה בטלוויזיה. זאת אמריקה של 2018, אבל גם אמריקה של פעם. לצד בתים חדשים עם גראז' שבו חונה דגם חדיש של פורד, אפשר לראות גם פתרונות מגורים רעועים, ארעיים, שמצאו לעצמם מקום בין העצים, בתוך נקיק או במעלה הגבעה. אנשים שרצים עם הזמן לצד אנשים שנותנים לזמן לחבוט בהם, או כאלה שלא ממש אכפת להם שיש דבר כזה בכלל – זמן.

בין אלה שביקשו להיות עדכניים מבלי להיכנע ללחצי הזמן, גם תושבי העיירה הלן. אחרי שעיירה אחרת בשם גטלינברג גילתה שאם בונים בתי נופש בסגנון בווארי יש לכך ביקוש, גם בהלן שינו כיוון והחלו לייצר נוף בווארי אותנטי כביכול, באמצע אמריקה. במקרה של הלן, השינוי היה אפילו מוצדק יותר, שכן רבים מבני העיירה המקורית היו ממוצא גרמני. היום העיירה כולה היא מרכז נופש: הרחובות נקראים שטראסה, אפשר ללגום בירה גרמנית ולאכול נקניקיות מהמורשת האירופית.

הציפייה שלי ללחוץ יד לבעל הבית שממנו שכרנו דירת נופש לשני לילות, בעצם בית נופש, ולומר לו בגרמנית "נעים מאוד", התבדתה. בפתח הבית חיכה לנו רק לוקר עם מפתח, ובטלפון ענה איש במבטא הודי טהור.

העיר הלן בנויה בסגנון בווארי ומוקדשת כמעט כולה לתיירות נופש. בקיץ פועל כאן גם פארק מים קטן, ובימי אביב נעימים אפשר להסתפק באטרקציות יבשות יותר כמו מיני־גולף או פארק מקומי. עיקר הפעילות של התיירים, חוץ מלאכול ולשתות, קשורה בשיטוט ברחוב הראשי של העיר. יש רק רחוב אחד, אבל הוא מספק את הסחורה. בחנויות העתיקות נמכרים שילובים של מזכרות מקומיות עם מוצרים שמזכירים את גרמניה, ודגלי גרמניה וסמליה מתנופפים לצד דגלי ארצות הברית.

בטריפ אדוויזור לא אומרים את זה, אבל הלן היא עיר עם קהילה בפטיסטית עשירה. למעשה, כל האזור מלא בכנסיות ובקהילות כאלה. הבפטיסטים החלו את דרכם באנגליה, מתוך הרעיון שהטבילה הנוצרית שנעשית בינקות אינה נחשבת, וכי יש לטבול מחדש ולהצטרף לנצרות רק בבגרות. מאז התפשט הבפטיזם, כחלק מהזרם הפרוטסטנטי, גם לגרמניה ולמדינות אחרות באירופה – אבל ההצלחה הגדולה ביותר שלו היא דווקא כאן, באמריקה.

ואם להיות מדויק יותר – בדרום אמריקה.

הבפטיסטים הדרומיים מונים כ־16 מיליון מאמינים, המאורגנים בעשרות אלפי קהילות. לכל אורך הדרך, מהפרברים הצפוניים של אטלנטה ועד להלן, ספרתי מאות כנסיות. הנוכחות שלהן בולטת מאוד ומזכירה שמעבר לכל היופי והמרחבים, יש כאן גם אוכלוסייה דתית עם שורשים עמוקים.

בזמן הביקור שלנו בהלן התיישבנו באחת המסעדות הבוואריות, שמוקמה בסמטה בווארית למדי. הזמנו שפצל'ה מסורתי, שניצל ותפוחי אדמה. המלצריות הופיעו בחלקן בלבוש בווארי, והמוזיקה ברמקולים נשמעה כמו מצעד המארשים הגרמניים של כל הזמנים. בסך הכול, אני ואשתי חשבנו שהאוכל היה טוב יותר מזה שאכלנו בזמנו בברלין, במסעדה שעבדה על אותו מוטיב.

אבל כמובן שלמחרת בחרנו מסעדה תאילנדית, רק כדי להזכיר לעצמנו שעם כל הכבוד לתפוחי האדמה ולשניצל הגרמני – עדיין יש מטבח אחר שהוא מעל הכול.

האטרקציה המעניינת ביותר בסמוך להלן היא מפלי אנה רובי, כעשרים דקות נסיעה מהפנטת בין ההרים. מקומות שבהם יושב שומר בכניסה ומסביר שאי אפשר לשלם בכרטיס אשראי אלא רק במזומן מבטיחים חוויה אותנטית יותר. לא אותנטית כמו הבתים הבוואריים של הלן, אלא אותנטית באמת. שומרי יער שיושבים בכניסה וצוחקים ביניהם, והבקתות שמשמשות אותם למגורים, הם מהסימנים שגורמים לך להרגיש אורח מכובד.

ההליכה למפלים אורכת כעשרים דקות, בשיפוע מתון – למעט אותם קטעים שאפשר בהחלט להגדיר כפחות מתונים.

הדרך נקייה להחריד, מסודרת. האמריקאים שפוגשים בדרך תמיד יחייכו, יגידו Excuse me, או יעודדו שיש רק עוד כמה מאות מטרים עד היעד. זו לא רק תרבות ספורט או תרבות נהיגה – יש כאן גם תרבות הליכה בטבע. אף אחד לא צועק, כמעט אף אחד לא עסוק בצילום אובססיבי בטלפון, אף אחד לא מדבר בטלפון ואף אחד לא מעשן. אנשים באו לטייל ולראות מפלים. זה כל מה שהם עושים. זה מספיק להם. זה ממלא אותם.

אחרי שלושה ימים אנחנו חוזרים הביתה, דרך אותו משחק לגו ציורי. אני נזכר בהסבר של אחד השכנים החדשים שלי. הוא סיפר לי שהגרמנים שהגיעו להלן היו בעצם שכירי חרב שנלקחו מאזור פרוסיה על ידי הבריטים. הבריטים הגיעו לאמריקה עם מלחמות לנהל, וחשבו שהגרמנים הם רעיון טוב כחלק מכוח משימה.

מאז עברה ארצות הברית כמה מהפכות, אירופה עברה שתי מלחמות עולם, והלן – עיירה קטנה אי שם בג'ורג'יה – נשארה כתזכורת למה שקורה כשמוציאים מתרבות גרמנית בת מאות שנים את הרפתקאות המלחמה ואת סיפורי הגבורה. מה שנשאר הוא שיעמום בריא, רגוע, מלא סימפתיה. כזה שעושה רק טוב.

***

כתב: צבי יוליס

ספרו החדש של צבי יוליס, באנגלית, Three Cacti under a Magnolia Sky, מספר את סיפור המשפחה הישראלית בשנתה הראשונה בפרפר מצפון לאטלנטה. הסיפור לעיל לא נכלל בקובץ, אבל תמצאו שם עשרים סיפורים מקומיים שנוגעים לחווית ההגירה של ישראלים בחו״ל.

לאתר של צבי יוליס