‏בלוג אטלנטה: בואו נדבר רגע על ארוחת הבוקר האמריקאית

במלון שבו אנחנו שוהים השבוע מציעים בכל בוקר ובכל ערב ארוחה בשירות עצמי. יש משהו נחמד בלאכול עם עוד אנשים מסביב לעומת ארוחת בוקר או ערב לבד בבית. אני בטוח שיש איפשהו מחקר כזה שמראה שאכילה בחברה משפרת את התועלת של הארוחה או את העיכול או משהו. לנו זה פשוט נראה הרבה יותר מעניין להצטרף לאורחי המלון האחרים, לצותת פה ושם לשיחה שנערכת ממש לידנו, להביט במשפחה שירדה כולה עם פיג'מה ללובי או סתם לבהות במהדורת הבוקר של הערוץ המקומי של אטלנטה שמציעה מידע חיוני על מזג האוויר, התנועה בדרכים ושאר ענייני השעה.

בדרך כלל אין עומס בחדר הגדול שבו האורחים לוקחים לעצמם על הצלחת חביתה, נקניקיות, פנקייק, יגורט, לחם ושתייה. אבל כשיש עומס שמתי לב שהתור הכי גדול הוא תמיד ליד המתקן שאיתו אפשר להכין ואפל בלגי. אני עדיין לא יודע איך קוראים לואפל בלגי באמריקאית אבל זה עניין של זמן עד שגם המושג הזה יתחוור לי. התור לואפל הבלגי במלון שלנו הוא כנראה עניין שבשגרה שכן המלון הציב שני מכשירים להכנת הואפל וזאת לעומת טוסטר אחד, מתקן חמים אחד או מתקן אחד למזיגת קפה.

בימים שבהם מתארחות כאן משפחות, הילדים בעיקר אבל גם ההורים מגישים לעצמם לארוחת בוקר ואפל בלגי שעליו הם מוסיפים קצפת. לצד הואפל שממלא את הצלחת כמנה עיקרית מונחת בדרך כלל גם כוס מיץ ולפעמים גם פנקייק או מאפין. השאלה שמיד עלתה במחשבתי למראה המחזה המוזר היא איך זה יכול להיות שארצות הברית של אמריקה היא ארצות הברית של אמריקה כשהאזרחים צועדים על קיבה מלאה בג'אנק.

איפה המדינות שאוכלות טוב?

האם יכול להיות שיש קשר הפוך בין עוצמה פוליטית, כלכלית וצבאית לבין תזונה רופסת כך שככל שהתזונה תעשייתית או עלובה יותר כך המדינה עולה גבוה יותר? במצרים, שכנתנו המזרח תיכונית הייתי רק פעם אחת לפני לא מעט שנים אבל אני זוכר שהאוכל שם היה הרבה יותר חייכן. פול, ירקות, סלטים. גם הרבה קולה ובזול אבל את זה לא המציאו בקהיר. מאז שביקרתי בפירמידות עברו על מצרים כמה וכמה תהפוכות אבל בגדול היא נשארה הארץ הזאת עם עשרות מיליוני אזרחים שרבים מהם חיים על משכורת של כמה עשרות דולרים ומעט אפשרויות לשנות עתידם.

גם באיטליה ובקפריסין היוונית נהניתי מאוכל נהדר, חוויה מזרח תיכונית קלילה ואוורירית והנה, גם שתי הכלכלות האלה, זאת היוונית וזאת האיטלקית לא מצליחות לגרד את ההצלחה של שכניהם האירופאים מצפון, למשל של הגרמנים, כן, אלה עם נקניקיות הקארי וארוחות הבוקר המאוד לא ידידותיות למשתמש המזרח תיכוני.

אז איפה היתרון של ה-Brain foods השונים, של הירקות בחמישה צבעים, של האומגה 3 וכל שאר הדברים הטובים באמת אם בסופו של דבר מנצחת האומה שעומדת בתור לואפל הבלגי?

מרשים לעצמם

לתרבות השפע האמריקאית יש הרבה צדדים סקסיים. קשה להישאר אדיש לכוח האדיר כל הכלכלה המקומית, זה שנראה היטב בזמן נסיעה במכונית שברולט או פורד חדשה בדרכים הלא נגמרות. אם צריך לבחור שתי מילים שמאפיינות את התרבות הזאת אני אבחר "מרשים לעצמם". האמריקאים מרשים לעצמם מכוניות גדולות, בתים גדולים, משכנתאות יפות, חובות ענקיים לטובת השכלה גבוהה, מזגנים שעובדים כל השנה ורק מחליפים ממצב קירור לחימום בין העונות, טלוויזיה טובה עם שלל ערוצים וכן, גם מקרר גדול במטבח או שני מכשירי ואפל בלגי גדולים בדרך לארוחת הבוקר.

את הצדדים הפחות סקסיים של העוצמה הזאת אפשר לראות באותם רחובות אמריקאים, ליד ההגאים של אותן מכוניות יוקרה או על הכורסה המתכווננת שמול הטלוויזיה היורה מסרים פרסומיים ללא הפסק. קנו קולה, קבלו איזה משהו שיעשה אתכם מאושרים יותר. תאכלו מקדולנד'ס, החיים שלכם יהיו קלים יותר, נסו את הצ'יטוס החדש עם הפלפל החריף ותראו איך אתם מתחילים לעוף כמו הבחור החתיך או הבחורה המהממת בפרסומת. השורה שלא נשמעת באף פרסומת אבל עוברת כמו מסר סמוי, משהו שנולדים איתו באמריקה היא: אתם יכולים להרשות לעצמכם. אתם באמת יכולים להרשות לעצמכם. תסתכלו מסביב, אנחנו ארצות הברית של אמריקה וכולם כאן מרשים לעצמם.

אני מרשה לעצמי לסיים כאן את הפוסט הזה בלי פאנץ'. אמריקה תמשיך לאכול מה שהיא מרשה לעצמה ואם כולם מרשים לעצמם ואפל בלגי לארוחת הבוקר יש מצב שאני זה שרואה את הדברים עקום וזה מה שצריך להיות. ואפל בלגי עם קצפת על הבוקר. אני רק אורח פה, לשנה, שנתיים או שלוש, ובאמת שזה לא נראה לי מנומס להגיד משהו למארחים שלך. רק רציתי להניח את זה כאן. לדבר על זה. כמו שמניחים ירק על צלחת ריקה, נגיד פטרוזיליה, או צנון או בצל. לבד בלי שום דבר ליד. מין תחושה כזאת יפה של בדידות.