בלוג אטלנטה: ארבע אחרי הצהריים, שעון החוף המזרחי

0

אני זוכר את בית הערבה,
פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה,
ירדן זורם שקט כמו חלום
וים המלח מת,
מכאן ועד לסדום.

כבר הרבה זמן לא נמסתי משירים ישראלים, כמו הערב. אני מדבר על השירים ההם שאתם מכירים טוב, אלה שאפשר היה להאזין להם ברוגע כל אחר צהריים בגלי צה"ל, פעם, כשהיינו… כשהיינו במקום אחר, בזמן אחר.

התוכנית ההיא שנקראה בשם הפיוטי והמדויק להפליא, ארבע אחרי הצהריים, עדיין משודרת והתעדכנתי שכל כמה שנים יוצא אוסף משולש או מרובע או מחומש של מיטב הלהיטים. למרות שהיא עדיין חיה ובועטת בעיטות ארץ ישראליות רכות, בשבילי זאת תוכנית שהסתיימה אי שם בסוף שנות השמונים, בערך הפעם האחרונה שהיתה לי שעה פנויה לשירים כאלה כל יום מארבע עד חמש אחר הצהריים.

אם אני זוכר נכון, בחמש הייתי מעביר לקול השלום של אייבי נתן. היתה להם דקה של דומייה למען אלה שאין להם אוכל או שזאת היתה בכלל דקת דומייה נגד האלימות ושפיכות הדמים בכל מקום שהוא. מרגש לחשוב שפעם היה אפשר להפסיק שידור לדקה באופן קבוע ולחיות עם השקט ועם הכלום בשלום.

אחר כך המציאו את האינטרנט והגיעו הכבלים ומלא ערוצי טלוויזיה והלכתי לצבא ולאוניברסיטה ולכל מה שמגיע אחריהם, אה, כן גם משפחה ולמי יש זמן לפזם דה בה דה בה דה יחד עם הרדיו כשהילד צועק מהחדר השני שהוא רעב וגם דה בה דה בה דה צמא אבל יותר דה בה דה בה דה רעב מדה בה דה בה דה צמא.

הילד גדל מאז והסיפור מקבל תפנית לא צפויה עם הנחיתה שלנו באמריקה. סופי השבוע פה אווריריים משהו בעקבות העובדה שהמשפחה המורחבת נמצאת רחוק וגם החברים והמכרים (ואפילו אלה שהם לא בדיוק מכרים אבל בדיעבד שמחנו לראות את הפרצוף שלהם פעם ביום או בשבוע). אז יש זמן ויש חצר גדולה עם עלים פריכים חומים כאלה והנה גם, לפתע, בין ערביים, ארבע אחרי הצהריים… כמה טוב לדעת שהיא פה.

לו הייתי בסוף השבוע הזה בישראל, הסיכוי שהייתי שומע את הסיפור על אלעד שירד אל הירדן וראה הכול פורח הוא כמו הסיכוי שהייתי פורץ סתם ככה בשירת רינה אני אוהב את השמיים, רינה אני אוהב את הספסל או מתקשר לנורית מחנות הלחם האהובה עלי ברמת גן ושואל אם החיטה צומחת שוב. זה לא היה קורה.

דווקא פה זה יכול לקרות. אפילו חייב לקרות. התפרצות מתבקשת של משהו שהוא לא רק נוסטלגיה, אלא מהות. זה החומר עצמו שאם נותנים עליו מכה שומעים את הנפש מהדהדת. היום, למשל, כשישבתי על הספה והבטתי החוצה, שלום חנוך נכנס לחדר עם הגיטרה שלו והתחיל לשיר.

מעל הצמרות עדים העננים,
כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן,
אפשר לשבת,
שם בפינה אותו ספסל,
קלט את כל כמות הטל,
והתרטב,
תיקח מגבת,
אומר הלילה ושוכב.

אחריו נכנסה יהודית ושרה על עין גדי. שלום יצא בינתיים אבל שוקי ודורית נכנסו והתכוננו עם להיט ארבע אחרי הצהריים שלהם, גן נעול. בחמש אחרי הצהריים כבר סוגרים להם את הגן ואין מי שיקשיב. ומי עוד הגיע? אה, כן, אריק סיני. איזה קול נהדר. קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי. משהו לשתות, אריק? קפה?

הם באו ויצאו, ותוך כדי האזנה למדתי שלא רק אנשים, גם שירים יכולים לצאת לרילוקיישן. להקת בצל ירוק, חווה אלברשטיין, הפרברים, אריק לביא, אריק סיני, אריק אינשטיין, כולם נשמעים לי בעיר הקטנה שבה אני נמצא כמו הדיירים הכי קרובים. שכנים טבעיים.

אנחנו שגדלנו בישראל בשנות השבעים והשמונים (או קודם, וגם אחר כך) והמשכנו לתקופה לארץ חדשה לא משכנו איתנו רק מזוודות, ארגזים או מכולות ענק הבאנו איתנו גם את השירים. את המנגינות. את המילים ואת הזיכרונות ממה שכל אלה עושים כשהם נפגשים יחד.

יש משהו שעושה את החיים קלים יותר בארצות הברית של אמריקה, אם אתה ישראלי שנולד בשנים ההן ומכיר את ארבע אחרי הצהריים – לדעת שאתה לא לבד בארץ העצומה הזאת. שלכל מקום שתלך כאן, תמיד יבואו איתך הזמרים והפזמונאים (פעם היתה חיה כזאת) והמלחינים הכי גדולים של התרבות העברית, יפרקו גיטרה ויתחילו לשיר. איתך ביחד.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם