‏בלוג אטלנטה: צ'ולנט אמריקאי

א.

בבית הספר של הבן שלי הכריזו על ערב בינגו לאמהות ולבנים שלהן בלבד. מסתבר שזה עניין פה כי ערב הגיבוש הבא הוא לאבות ובנותיהם. בניוזלטר השבועי של המנהל שמגיע למייל בסוף כל שבוע ובו בערך 2000 מילים על כל מיני נושאים לא מצאתי שום הסבר בנוגע לסיבת ההפרדה, אמהות ובנים מול אבות ובנות – אבל אני מניח שיש לזה הסבר שלפחות לאוזן אמריקאית נשמע ממש הגיוני. מתישהו בהמשך הדרך בטח גם לי זה ייראה כמו הדבר הכי נורמלי בעולם.

ב.

כדי לא להיות זה שנשאר בבית לבד אחרי שכולם יצאו לבלות החלטתי לצאת לערב גיבוש אצל רומן הספר. המספרה של רומן מרוחקת רבע שעה נסיעה מהבית שלנו ולפי גוגל היא הכי קרובה אלינו. רומן קורא למספרה שלו Old School Barber Shop אבל בעצם הוא יכול היה לקרוא לה גם הספר מאשדוד שכן לפני שהתחיל לקצוץ שיער כאן באלפרטה, הוא חי בעיר הדרומית לחוף הים התיכון. חלק מהמשפחה שלו גר שם עדיין אבל העברית שבפיו בסיסית בלבד. כשצריך לדבר איתם זה מן הסתם נעשה ברוסית.

התכוננתי לשבת על הכיסא של רומן ולשמוע ממנו עוד קצת על הזיכרונות המעטים שיש לו מישראל, כי לפני בתור היה אמריקאי והספרית שהיתה פנויה – גברת חביבה כבת שישים – ביקשה ממנו להגיע לכיסא שלה. האמריקאי ויתר מיד על הזכות להסתפר אצל האישה בעלת השיער הצבוע בבלונד והצביע על רומן: "אני מסתפר רק אצלו," הוא אמר, בלי להתנצל יותר מדי ובעצם שלח אותי להסתפר אצלה.

הבנתי שסיפורים מישראל כבר לא אשמע והתחלתי להצטער שלא התעקשתי שגם אני מסתפר רק אצל רומן אלא שהגברת הספרית חשפה לפתע מבטא זר שפתח דלת למחשבות חדשות, כמו למשל, אולי היא מהגרת חדשה, נגיד מבלו-רוס שמצאה לעצמה עבודה אצל רומן, אולי קרובת משפחה, אולי אשתו.

נעים מאוד, היא הציגה את עצמה קצת אחרי שהתיישבתי על הכיסא מול המראה, אני זריאן.

זריאן? זה לא נשמע לי כמו שם רוסי. זריאן זה… זה פרסי, לא? את מאיראן? שאלתי.

כן, מטהראן. השם שלי הוא בעצם זריאן טאג'. אתה יודע מה זה? זה כתר מזהב.

אני כבר שלושים ותשע שנים מחוץ לאיראן, זריאן המשיכה לספר לי תוך כדי שהיא חולפת בקלילות עם זוג המספריים שלה בתוך שיערות ראשי. בהתחלה עברנו להולנד ואחר כך לאיטליה ואז לכאן. חצי מהאחים שלי חיים עדיין באיטליה וחצי מהם כאן.

ואיך הצלחתם לצאת משם, אני שואל. זה היה ממש ברגע האחרון, לא?

כן, היא אמרה. אבא שלי היה גנרל בצבא של השאה. ככה יצאנו.

הסטתי מבט אל רומן שהיה לידי ועמל מקרוב על השיער של האמריקאי. האמריקאי אולי הרוויח את מגע הקסם של רומן ממספרת Old School Barber Shop אבל הפסיד תספורת חד פעמית מידיה האמונות של בת הגנרל האיראני.

ג.

אשתי מיד הבחינה שמשהו השתנה בי כשחזרה מהבינגו עם הילד. כלומר, עברה שעה או שעתיים לפני שנכנסה לחדר ואמרה, רגע, לא הסתפרת? אחלה תספורת, סוף סוף לא תספורת רוסית.

תספורת רוסית היה שם גנאי שפיתחה לתוצאה שהפיקה הספרית שהייתי הולך אליה ברמת גן. אני דווקא אהבתי את אינה הספרית מרחוב הרצל ועדיין חושב שהיא נהדרת ובעצם היא באמת רוסיה אז למה אני צריך להיעלב? שתקרא לזה תספורת רוסית.

סיפרתי לה שהייתי מועמד לעוד תספורת רוסית אבל בסוף יצא משהו פרסי ולא סתם פרסי אלא פרסי ליברלי. זאת תספורת פרסית ליברלית, מה את אומרת על זה?

ד.

בגלל שהייתי מסופר יכולתי בבוקר יום שבת להציע למשפחתי הצנועה לנסות בילוי שדורש הופעה ייצוגית ומכובדת. למשל לנסוע לבית הכנסת באטלנטה לתפילת שחרית. שמעתי שיש בית כנסת גדול בשם The Temple שמשדר באינטרנט את התפילה בשידור חי. מכיוון שבחיי לא הייתי בתפילת שבת שמשודרת ברשת ובכלל לא הייתי בבית כנסת הרבה יותר מדי שנים חשבתי שזה יכול להיות רעיון נחמד לקפוץ לשם ואולי גם לקשור קשרים עם אנשי הקהילה היהודית.

הקהילה שלנו פתוחה לכולם וחוץ מזה יש היום את הבר מצווה של סיימון גרבר, אז לא תבואו, היה כתוב שם, אולי לא בדיוק בשפה הזאת.

ה.

הדרך למקדש הרפורמי של אטלנטה אורכת חצי שעה מהבית שלנו ודורשת נסיעה על מיטב כבישי העיר ומחלפיה. בסוף מגיעים למקדש שבלובי שלו יושבים שני שומרים שחורים שמסבירים בנימוס איפה חדר התפילה.

בית הכנסת של הרפורמים באטלנטה מרשים מבחוץ וגם מבפנים. קשה שלא להתרשם מהיופי, הסדר והשקט שבזמן התפילה. תפילה? לא במושגים של בית כנסת ישראלי. אלה יותר קטעים קצרים מתוך התפילה עם ריבוי של מזמורים. נגנית על פסנתר כנף בצד האולם מלווה רגעים בתוך הטקס שאותה מוליכה הרבנית הפייטנית בעלת הקול ויכולת השירה המשובחים. גם הרב שם כדי ללוות את התפילה וכדי לסמן לקהל מתי לקום ומתי לשבת.

הילד בשורה לפנינו יושב עם רגליים מורמות על המדף של הסידורים ומצייר עם עיפרון כל מיני דפי צביעה, אבל לא סתם אלא כאלה שיש בהם מגן דוד. הוא נראה משועמם. סקירה מהירה של האולם מגלה ששאר הילדים שבאולם מצליחים להיראות קצת פחות משועממים ממנו. חלקם יושבים ומקשיבים. הגדולים כבר בתוך העניינים.

סיימון גרבר שעולה לתורה היום הביא את כל המשפחה וגם את החברים. הסבא והסבתא עולים יחד לדוכן המוגבה כדי לברך אותו, אחר כך הדודים ואז ההורים שנושאים גם נאום קצר כל אחד בזכות הילד. אם לתמצת את תוכן הדברים זה משהו שנשמע כמו: סיימון גרבר הצעיר, אנחנו גאים בך, אתה ילד מקסים, תתחתן עם יהודייה, תבקר פעם בישראל, תלמד, תשכיל, תרוויח, אתה העתיד שלנו, אוהבים, תמשיך ככה, חבר.

האמת שהיא שסיימון באמת נראה לי כמו בר מצווה על הכיפאק, מדבר ברהיטות, קורא יפה, מתלבש כמו אדון צעיר. מאוד מכובד ומאוד רחוק מבתי הכנסת בישראל, אלה שלא ביקרתי בהם הרבה שנים, אולי כי אי אפשר להגיע באוטו או להציץ מדי פעם בטלפון הנייד, לראות אם יש הודעה חדשה בוואטסאפ.

ו.

באמת היתה לי הודעה. אשתי יצאה עם הילד בזמן שההורים של סיימון התרגשו איתו על הבמה הגבוהה כי לשניהם זה הספיק וכך, מבחוץ, נקראתי להצטרף אליהם כי "אנחנו מאחרים לצ'ולנט אצל שירלי וארז."

ז.

ארז ושירלי כבר עשר שנים באמריקה. ארז היה הראשון שהגיע לארצות הברית, אחרי שלוש שנים אחיו הגיע, אחר כך אחותו ולפני שנה או שנתיים גם האמא באה. עכשיו כל המשפחה באמריקה וארז יכול להרגיש בבית.

הוא כל כך מרגיש בבית שהוא התחיל לעבוד בזה. הוא קונה בתים שנראים כאילו עבר עליהם הוריקן והופך אותם לכאלה שכל אחד יכול להרגיש בהם בבית. הוא הפך תחושה למקצוע.

בשבוע הבא הוא נוסע לפלורידה כדי לבדוק איזה בית כזה שבאמת עבר עליו הוריקן.

חוץ מבתים ארז הוא גם בשלן ואחר הצהריים אנחנו מתיישבים יחד עם עוד זוג חברים שהוזמן כמונו לארוחה ליד סיר ברזל ענקי שבתוכו צ'ולנט חם.

ח.

כמות הצ'ולנט שארז הכין עצומה ואני חושב שיכולנו להזמין גם את זריאן מהמספרה, את רומן, את המורות מבית הספר של הילד – לפחות את אלה שטרחו והגיעו לבינגו ואפילו את סיימון גרבר והמשפחה הנרגשת שלו כדי להצטרף אלינו. מעניין איך זה היה מרגיש כולנו סביב שולחן אחד – הישראלים, האיראנית, הרוסי, היהודים האמריקאים… בפועל יש משהו קצת עצוב בזה שבסופו של דבר הישראלים אוכלים עם הישראלים, הרוסים עם הרוסים והאמריקאים עם האמריקאים. בעולם אותופי הכול היה אמור להתערבב קצת יותר, לא?

ט.

אין עולם אותופי. המכונית שהבן שלי זכה בה בבינגו לא ממש עובדת. זה העולם האמיתי והוא מגיע לכל מקום, אפילו לאמריקה.

י.

לא שחשבנו אחרת.