'לינבר' מאת גלית דהן-קרליבך, זוכה תחרות הסיפור הקצר של ברלין היום

0

סמוך מאוד לפרסום הידיעה הראשונה בברלין היום, לפני כחודש ימים, הכרזנו על תחרות הסיפור הקצר מתוך אמונה שהופעת עיתון עברי בברלין לא תהיה שלמה ללא תרומה צנועה לתרבות העברית מצדנו. בחרנו להאיץ בכותבים לשלוח סיפורים קצרים שמתוכם נבחר שלושה סיפורים זוכים בתחרות ועוד שלושה מומלצים. בסופו של דבר, גם עקב לוח הזמנים הדחוס, החלטנו לצמצם את מספר הזוכים לזוכה יחיד, או כפי שקרה בפועל לזוכה יחידה.

גלית דהן-קרליבך וסיפורה המקסים 'לינבר' נגעו לליבנו וחיזקו את אמונתנו ברעיון שמתוכו יצאנו לדרך, לסייע – ולו במעט – להתפתחות התרבות העברית בקרב קהילות ישראליות משגשגות ובראשן קהילת הישראלים ההולכת וגדלה בברלין.

אנחנו מבקשים לאחל לכם קריאה מהנה, ברכות לזוכה ושנה טובה מכולנו.

מערכת ברלין היום

לינבר

מאת גלית דהן קרליבך

זוכה תחרות הסיפור הקצר של ברלין היום, התשע"ה

אם תיקח אותי לברלין, לא אשאל דבר. אם תיקח אותי לברלין, בשבילך אהפוך אותה ללינבר. העיר תנצנץ אלינו במלוא הדרה, ואנחנו לא נפשפש בתולדותיך. לא אדע אם אביך, היינריך לודוויג אחד, הוא קצין אס. אס בעברו, וגם לא דחוף יהיה לי לברר מה עשתה אמך, גיזלה אחת, בליל הבדולח. לא אדע. מוחי ייסתם בהווה הנוזלי. בהווה הגמיש. בהווה הדבשי שימלא את כל הווייתי. ננחת ב"ברלין טגל" ונצא אל העיר, שאף היא תחייך אלינו. ומבטיחה, לא אוריד את מבטי אל השטולפרשטיינה, אל אבני הנגף ששמות-שמות חרותים עליהן. שמות של יהודים ללא גוף. לא אוריד ולא אניח להן לסנוור אותי, רק אעצום עיניים ואניח לשמש לחמם את העפעפיים שלי ולערסל אותי על המדרכות הלינבריות. נחליק לנו משם בשובבות ואולי אמעד פעם או פעמיים, ואתה, כאוהבי ומאהבי, תאחז בי ביד בטוחה. ונחליק ונוסיף לנסוע על המרצפות החלקות המצפינות מערכת ביוב מפוארת, נקייה ומחושבת, דייקנית. אתה תביט בי ותאמר, "את נראית עייפה." אמשוך כתף ואלך להאכיל את הברווזים. העולם יסתובב מולי במשקי כנף צחורים ולפני שאצנח על הדשא, דשא גרמני טוב ומרופד, תרכין אלי ראש במבט דאוג ותאמר שאני חיוורת מאד.

במרפאה של לינבר האחות תעיף מבט שואל וכשיקרבו אלי עם המזרק אתה תדבר אליה בגרמנית, ואהיה רגועה גם כשתביט בדם היהודי המרוכז שלי – חמישים אחוז מרוקאי וחמישים אחוז אשכנזי – שיוצא מזרועי וממלא את המבחנה. "דם של מלכות יש לך", תלחש לי בעברית לטושה של אולפן. לא אחשוב כלל על הדם היורד למעבדות כדי לבדוק לימפוציטים. לא אחשוב שאולי יגלו שם את החמישים אחוז ניצולי השואה של אבא. והלא-מחשבה על אבא תזכיר לי מיד את אימא: "אל תחפשי שום שואה, שמעת? אבא שלך עשה לי מספיק שואה. תלכי ותיהני אתו." הבדיקות יחזרו תקינות. סתם התקף של אנמיה. האחות תנעץ בי מבט בוחן, ואז תנעץ מזרק בזרועי. זריקה אחת של ברזל ואני כבר מאוששת, פוסעת אתך שוב יד ביד.

***

אם תיקח אותי ללינבר. שום ערפדים לא יעלו מתעלות הביוב לעבר השטפולרשטיינה. לא יעטו מסיכות אטומות, לא יקלגסו אנשים, לא ימסמרו נעליים. לא יאנסו. לא ימעלו-יד. לא ימצצו וימלקו צווארים. ואחר כך, בלילה, אתה תֵּאַהֵב אותי. אדום פנים ומגודל תֵאַהֵב ותצַחֵק אותי. עם כפות ידיך הגדולות שאפשר להכניס אליהן בשקט עוד זוג כפות ידיים נידפות ונרדפות. בחלון יגיח ענן משונה ובשידה הסמוכה תבער סיגריה במאפרה. ידיך ייסעו על עורי, לא עור מוזלמני רוטט שמבקש, שמתייאש להתכנס כבר בתכריכים. ולי כבר לא יהיה חשוב לדעת באיזה כפר נולדה ומה עשתה בין שלושים ושלוש לארבעים וחמש. ולא נהיה עוד גוי ויהודיה. ולא ישא גוי אל יהודיה. וכשאשא מבט אראה שהענן המתדפק על החלון הוא רק ערפל.

ובבוקר, תספק לנו העיר עוד ועוד ממנעמיה. בפרידריכשטראסה נזלול גלידה. נביט בהווה המכסיף של העיר. ההווה הכספיתי. הכספתי. הכסוף. הקשיש. הנכסף. שלובי ידיים נהלך ליד קרומי לנקה. ותמיד-תמיד נישאר בלינבר, לא נרד אל היערות. לא נרד אל הפסים. לא נרד מהפסים. לא נמעד על השטולפרשטיינה שרגלי המון שחקו אותן עד דק. לא נתעה אל קו הרכבות, לא נתחבר לפרטיזנים, לא נקעקע את מוחנו במספרי שווא,

כמו אותו מקועקע מהשכונה, שאימא בזה לו ומעולם לא הרשתה לנו להשתהות על ידו אלא להמשיך בתוך המציאות הפרטית שלה, שבה אין שואה ואין יום זיכרון ואין צפירה ואפשר לא לגמור מהצלחת.

ואחר כך נשב עם חבריך בבאר של לינבר. לינ-באר. באר עמוקה שממנה לין תשתקף אלינו. הבירה שלי תגעש לעברי, כהה-עכורה. ואני אביט בה וקולות הצחוק האדיבים ירחקו ממני ואשקע בה. מאה אחוז בירה גרמנית. מאה אחוז שעורה שקטפו לינבריות שמנות וסמוקות לחיים – כפריות שמעולם לא התלוננו על העבודה הקשה בשדה. ידך על גבי, וחבריך מסביבנו, צחוקיהם הולכים ורמים. שערם דבשי ובהיר, כמו השטולפרשטיינה. לא אחשוב על שטולפרשטיין. לא אסטה אל הקלשונות בערמות הקש, אל העוללים הטמונים בהן. מכוסה אניצים, אשאר צמודה להווה השיכור.

אם תקח אותי ללינבר. לא אשאל על עירך. רק אתהה איך גובהך ממלא את העיר.

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
גלית דהן קרליבך - ברלין
גלית דהן קרליבך

במלון תיפול על המיטה, ותנסה לאחוז בי במלמולי-אלכוהול. תתעייף מתנועות ידך ותירדם. לא אחליף את בגדיי. אשכב לצדך מקופלת ואביט בחלון. הערפל המתקבץ שם ייהפך לענן שחור וסמיך. ופליז נחושתי-סגלגל יותז על הענן. אקבור את פניי בקיבורת זרועך. ואגחך לעצמי. החלון הרי אטום ואין יד שתפתח ותכניס את הענן. הענן הפסיכדלי יאפוף את החדר. יסמיך סביבי. ואימא שלי תבקע מתוכו, קודם ראשה מנוער התלתלים ואחר כך ידה המנופפת בתעודת הזהות שלי. "לא מגלה," היא תזעק. ואנסה לקרוע את התעודה מידיה אך הענן יסגור עליי ויסרב להניח לי להתקרב אל שורת האב. אותיות רחמניות מרקדות באוויר וכמעט שיצליחו להתחבר. אימא מצליחה להפריד בין האותיות. אני מצליחה לראות שין ויוד, אבל היא חוטפת אותן. והענן בא ומתקרב ומתיישב לי על הצוואר. מגעו קר ומתכתי. "רק תגלי לי את השם שלו," אני מתחננת אל אימא. "לא אגלה. ולא אגלה." היא אומרת ומנדנדת רגליים. ומסביבה מתחיל לצמוח יער, ומתופפים נתלים על העצים ועל השיחים ועל המטפסים, וכולם מתופפים לקצב קולה: "לא אגלה ולא אגלה. לא ולא." הקצב התכוף יקרע את אוזניי ואת עיניי. ואתעורר ואמצמץ ואנסה להסיט בידיי את היער, אבל שום יער אין, הכול כבר גזום ומבורא. ואתה לידי, מנסר בכבדות. ואזכור את הפעם הראשונה שבה פגשת אותה. "דווקא גרמני היית צריכה להביא לפה? חסרים מרוקאים?" אבל התנהגה למופת כי למטר תשעים ושניים בלונדיניים אי אפשר להתנהג בגסות.

***

אתה לידי, מנסר בכבדות. ובכל זאת הכול סמיך מסביבי. הענן מתעבה על החלון ואותיות מרצדות עליו, אבל כשאני מאמצת את פניי הן נגוזות, מתפוררות כמו אפר של סיגריה. אתה מתהפך וממלמל מתוך חלום ואני מבינה שאני נמצאת במציאות של הווה. הכול דחוס בהווה הזה. אני מתלבשת ויורדת ללינבר. גם בלילה המתעבה והקודר, רחובותיה מצוחצחים כמו שריונות של צלבנים ערב המסע. לינבר בלילה היא גבוהית. קרירה. צוננת. ואין בה אנשים. נמים כולם. נמים החתולים. נמים הבליינים. נמים השיכורים. נמים התיירים. נמים הלינבראים. נמה לה לינבר ורק קשישה אחת בתוך התנומה הכללית לוכדת את תשומת לבי. גבה כפוף וצעדיה פחזנים על המדרכה כאילו מאות רבות של שנים היא נחפזת כך, בתוך הלילה הלינברי. אני פוסעת אחריה. היא הולכת ומתכופפת מדי פעם. מבצעת מטלה לא ברורה. אני במרחק זהיר ממנה, ראשי מוטה מטה. כשהיא מגיעה לצומת, היא מעיפה אלי מבט ופונה ימינה. אני מנמיכה ראש אל המדרכה. שטופלרשטיין לחה מנצנצת אליי גם בחושך. גרטרוד. אותיות גותיות מזדקרות אליי. אנדור. מרקוביץ'. שולץ. ואני הולכת על עוד שטופלרשטיינה. לא דורכת עליהן. מרחפת מעל עוד ועוד שמות ומספרים. הקשישה מובילה אותי אל מבנה. לא מיד אני מזהה את המקום, אף שהוא נראה לי מוכר. שורות שורות של ספסלים מתייתמים מול עיניי. ועל אף שיש עמוד משונה ליד הארון והתיבה נמצאת מקדימה, אני מזהה לבסוף שהמקום שנראה כנסייה או אולם קונצרטים אינו אלא בית כנסת. והוא לא כמו בית הכנסת שבשכונה שלנו, עם המרצפות השבורות והמושבים המסודרים בצורת חית וריח קל של ערק שכמה שלא יאווררו תמיד יישאר שם, כמו שד עקשן. הקשישה נעלמת וחוזרת כשבידה מטאטא. לרגע אני חושבת שזו מכשפת בית הכנסת. אבל המטאטא אינו נענה למכשפה והמכשפה אינה נענית לו. היא מושכת אותו על הרצפות בתנועות מיומנות. אני מתקרבת אליה. נודף ממנה ריח של זיקנה וכלור. "Und das Passwort kennst du "?היא שולפת שאלה כמו בהכשת נחש. אני נסוגה מפניה, מהריח שלה. "Und das Passwort kennst du ?" היא שואלת שוב וכשאני לא עונה היא מנופפת מולי במטאטא.

חסרת נשימה, אני נסה משם, יוצאת אל לינבר, שעוד ועוד ערפילים מכסים אותה. המילים הגרמניות תוכפות במוחי שעה שאני מפלסת דרכי בתוך העננים כדי לנווט את דרכי בחזרה אל המלון. למה בכלל יצאתי משם?

***

אם תיקח אותי לברלין. אם תיקח אותי ללינבר. למה לך לקחת אותי לברלין? לא היית צריך לקחת אותי לברלין. אל תיקח אותי לברלין. הו, בבקשה, אל תיקח אותי לשם. אני רואה את המלון מבעד לערפילים. זה וודאי הוא. כן, הנה המרפסת המעוגלת בחזית והדגל המתוח. אבל עננים ועוד עננים מצפינים את החזית שלו ואני כמו אדם שנקלע ללימבו, מנסה לצאת לפני שאהפוך לענן. פחד נמלט מגרוני ומצטרף לאוויר ההביל.

אני נתקלת שוב במבנה. באמצע לינבר נמצא מבנה מעונן לגמרי. ומילותיה של הזקנה הולמות במוחי. ופתאום אני מגלה שהן בוקעות מן האדמה. ואני מסתכלת על רצפת המבנה, ורואה המון שטופלרשטייה – ריבועי פליז שהולכים ומתרוממים מולי. מתנפחים ומתגשמים בגופים רזים של בני אנוש; פליז למטה, עננים למעלה. ואני באמצע. אות אחר אות הם עומדים מולי ואני לא מצליחה לחבר את האותיות. תעודות זהות כחולות דוהרות במוחי, כמו רכבות משוגעות. גופי הפליז נוטים כלפיי. "ואת הסיסמא את עדיין לא יודעת?" הם שואלים באותה מנגינה של שאלת הזקנה. אני עומדת שם נטועה. מביטה אחורה. אבל אין מלון ואין מרפסת ואין צפון ואין דרום ואין מדריך תיירים. "כל מה שיש לך הוא משלנו." הם צועקים, "כדאי שתגידי כבר את הסיסמא". ואישה אחת מחבקת אותי, הזרוע הפליזית שלה נוזלת על גופי ובעיניה מפציע מבט רחום והיא אומרת, "אין מה לעשות. צריך לעשות את זה. את צריכה לבוא אתנו". ושאר גופי הפליז מזמררים מסביבה. "תראי את הפה. ותראי את האף וגם את השיער. הכול משלנו." "השיער הוא שלי," אומרת קשישה פליזית אחת ששער האפרו שלה מתקשת למעלה. "אין זמן," הזקנה הכלורית עם המטאטא מגיחה. כולם נדים לי בראשיהם. ואני יודעת ומבינה פתאום. כולם יודעים שאני יודעת. ילדת פליז קטנה מושיטה לי יד. אצבעותיה שורטות את עורי. ריח של אדמה, של עולם תחתון, של

שורשים ורקב קל עולה באפי. חיים אחרים ממתינים לי. אחרים מחיי הכרום שאימא הכינה עבורי. שתמיד נתנה לי אישור שחרור מיום השואה, שלא הסכימה לעמוד בצפירה, כי הוא עזב אותה בהריון. השואה הארמנית?אין בעיה. סומליה-ביאפרה-ניגריה?קדימה. סרטן ודלקת בלבלב?הולך. אבל שואה לא תיכנס לפה, את שומעת?

"השיער שלך יפה ומבריק", אומרת הילדה בקול שנחמה ניגרת ממנו ומלטפת אותו. ידי הפליז שלה נתקעות בשורשים שלי. "כמו שהיה לי פעם," זועקת אשת האפרו. "באמת?" אומר לה איש חרום אף, "מתי זה היה?" אני מנסה להתעלם מקולותיהם. שוקעת עוד ועוד בתוך ביצה. ואין מי שיחלץ. אני כבר במחצית גופי שקועה באדמה. וכולם מזמררים את הסיסמא של הזקנה. אני מריחה את האדמה עם הפליז והזקנה פונה אלי שוב בגרמנית ושוב שואלת. וכולם מזמררים מסביבה. ססמה. ססמה.. Und das Passwort kennst du ?" ולא נראה שהם מחכים לתשובה.

אני חושבת על תעודת הזהות וחמש אותיות מרקדות מולי ואני מבקשת שלא יתפזרו, שיישארו מולי בריקוד והן מסתדרות להרף עין ואז מתפזרות אבל אני כבר יודעת את השם של אבא שלי. "שטיין"! אני צועקת. אפשר לראות את האכזבה על פני הפליז שלהם, והם עדיין לא מרפים. אני עדיין בחצי גוף אבל מתמצקת על קו האמצע ולא נעה ולא משה. והם בוכים, מזילים דמעות של פליז והילדה הקטנה עוזבת את היד שלי באנחה ובמבט מאשים. הם מתחילים לשקוע והזקנה מטאטאת אותם עד שאני צפה לתוך המבנה בחזרה ורואה שכל השטופלרשטיינה מסודרות יפה.

***

קרועה ומלוכלכת אני הולכת בלינבר. העננים מתבהרים. מה זה שם עומד ומנצנץ לי? לינבראים חולפים על פניי. כולם גדולים ואדיבים ומסמנים לי את הדרך. שוב ושוב אני לוחשת את הסיסמה. מחר אגיע ואתעמת ואחפש תמונות ואצא לציד שמות פרטי, אבל בינתיים אתה ממתין לי בסוף הדרך, בין לינבר לברלין. בין העבר לעתיד, וכשנפליג משם ברלין תיעלם מן העין וכשאביט אחורה וקדימה אראה שגם לינבר נעלמה.

גלית דהן קרליבך נולדה בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים. כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ד. בשנת 2010 ראה אור ספרה הראשון "אחותי כלה והגן נעול", שזכה לשבחי הביקורת וזיכה אותה במלגת "פרדס" לסופרים צעירים מטעם הספרייה הלאומית. בשנת 2013 ראו אור הרומן "קצה" וספר הפנטסיה לנוער "ערפילאה", שזיכה אותה בפרס אקו"ם על שם דבורה עומר.

כיום, כותבת ביקורות ספרים לרשת א' ולבמות שונות ומנחה סדנאות כתיבה. מתגוררת בירושלים, נשואה ואם לשניים.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם