מאת ג'ני כץ
היום הייתה הרפתקה – כזו שהובילה אותנו אל לב נאפולי, איטליה, מקום הולדתה של הפיצה. זה היה יום קסום, השמש האיטלקית זרחה יפה מעל העיר העתיקה בזמן שאנחנו מצאנו את עצמנו מנווטים ברחובות צרים ובכיכרות יפות. אבא הכין את המצלמה שלו, צילם כל רגע עבור ערוץ היוטיוב שלו, ואילו טומי הצחיק אותנו עם הביצוע שלו ל"מבטא איטלקי מושלם", שנשמע לי באופן חשוד כמו איזה שודד ים שהשתכר.
אמא נתקלה ברעיון להצטרף לשיעור הכנת פיצה באינטרנט, והיא הייתה באקסטזה (מילה של אבא) ואמרה שזו "חוויה של פעם בחיים". אבא הזמין אותו מיד. הוא אמר שבשיעור הזה, חוץ ממנה ראשונה ושתייה, לומדים על הכנת פיצה נפוליטנית אמיתית ובסוף מקבלים אפילו תעודת שף פיצה. ידעתי באותו רגע שהיום הזה הולך להיות משהו מיוחד.
השיעור התקיים במסעדת פיצרייה Mammina, שנמצאת אם הבנתי נכון במרכז נאפולי, ליד הנמל והרחוב המפורסם שנקרא ויה טולדו. למסעדה עצמה היה ניחוח קסום שיכולתי לדמיין שהוא מושך הרבה אנשים שאוהבים לאכול דברים טעימים ונמשכים אחרי חוש הריח שלהם. נקודת המפגש הייתה למטה, במה שהם קוראים "המעבדה שלנו". זה הרגיש כמו להיכנס לחלל מקודש, מקום שבו מתרחש קסם שקשור באוכל.
המדריך שלנו, ג'ובאני, הוא מכין פיצות מומחה עם ניצוץ בעיניים וקמח על הידיים (גם המילים שהוא אומר באיטלקית נשמעו לי כל הזמן כמו חרוזים). הוא בירך אותנו, "בנבנוטי!" שזה ברוכים הבאים באיטלקית והוביל אותנו לעמדות הכנת הפיצה שלנו שכבר היו מוכנות עם כל המרכיבים. כל זוג התבקש לעבוד על מתכון בצק המיועד לשני אנשים, הוא הסביר. הצמידו אותי לטומי, שהביט בקמח כאילו היה ארגז חול מוכן לחפירה.
התחלנו עם השלב החשוב ביותר: הבצק. בקערת ערבוב גדולה שילבנו מים, שמרים וקמח. ג'ובאני סיפר לנו מה שאמא הסבירה לי הם סודות שהועברו מדור לדור, ודיבר על עגבניות סן מרצאנו המפורסמות ועל המורכבות של שמרים וטמפרטורת התנור. הקשבתי קצת לו וקצת לתרגום של אמא וכתבתי הערות במחברת הקטנה שהולכת איתי לכל מקום.
אחרי שהנחנו את הבצק בצד כדי לתפוח, התוודענו למנה הראשונה – מבחר מענג של קופו מטוגן, לחם ביתי עם שמן אורגני ועגבניות טריות. התענגתי על כל ביס, הרגשתי כאילו הטעמים מספרים סיפור, אבל ידעתי שזאת רק הקדמה לפיצה שחיכתה לנו.
ואז הגיע רגע האמת: הכנת פיצה. המדריך הדגים עבורנו את אמנות ה"מוצטורה", הדרך העתיקה ביותר לחלק כדורי בצק. ניסיתי לעשות את זה הכי טוב שאפשר והרגשתי את הבצק איך הוא זז וחי בין האצבעות שלי. זה היה מרגיע באופן מוזר.
עכשיו, לתוספות. פלטת עגבניות אדומות טריות, מוצרלה לבנה ועלי בזיליקום חיכתה לנו. טום ואני בחרנו במרגריטה הקלאסית. בהנחיית המדריך, מרחנו את רוטב העגבניות, הנחנו פרוסות מוצרלה וקישטנו אותו בעלי בזיליקום, המסמלים אם לא ידעתם (טומי לא ידע) את צבעי דגל איטליה.
ג'ובאני הדריך אותנו להכניס את היצירות שלנו לתנור. תוך דקות הקרום היה פריך, הגבינה נמסה ועלי הבזיליקום הפכו לאיים מוריקים זעירים בים של אדום ולבן.
השלב האחרון היה הכי כייפי: אכילת היצירות שלנו. עם סודה ביד, התיישבנו ליהנות מהפיצות. הביס הראשון היה בטעם של וואו. הקלתית הפריכה (ככה קוראים לבצק אחרי שהוא יוצא מוכן), הגבינה הדביקה והעגבניות השתלבו בצורה מושלמת – כל ביס היה מדהים. בזמן שאכלנו, ג'ובאני שיתף אותנו באנגלית בהיסטוריה של הפיצה הנפוליטנית, והעשיר את החוויה עוד יותר, בעיקר למבוגרים יותר.
לפני שעזבנו, כל אחד קיבל תעודה המכריזה על התואר החדש – שפים של פיצה. חשתי תחושת גאווה כשהתבוננתי בשמי שעליו – זיכרון של חוויה בלתי נשכחת.
כשהלכנו חזרה, רחובות נאפולי נראו חיים עוד יותר, כאילו הם חוגגים את הניצחון הקטן אך המשמעותי שלנו. ואיפשהו בין הצחוק של טומי, הווידיאו אאוטרו של אבא והחיוך האוהב של אמא, הבנתי שהיום זה לא היה רק בקטע של ללמוד איך להכין פיצה. זה היה גם יום שנוגע למשפחה, לדברים שעושים ביחד, להיסטוריה, לתרבות של איטליה בכלל ושל נאפולי בפרט, ומעל לכל, לשמחה שנובעת ממשהו יפה וטעים שיצרת במו ידיך יחד עם האנשים שאתה אוהב.
