באמריקה, אם נוסעים מזרחה בעקביות ולא מוותרים או חוזרים לאחור, כי כמה כבר אפשר לנסוע, בסוף מגיעים. וכשמגיעים זה לא מזכיר שום דבר כי השמש בכלל שוקעת מאחורה ואין שום שקיעה על המים, אפילו כשמבט חטוף בשעון מראה שזאת אכן השעה המדוייקת.
השחפים הם פיצוי ויחד איתם רצים עופות קטנים שנראים כמו תינוקות של שחפים אבל הם לא.

בירור קצר במערכת מעלה שהם חרטומניים וחלק ממשפחת החופמאיים. המשפחה החופמאית הקטנה שלי נהנית בינתיים מצלילי הזמבורה האדירה של הספינה שמפליגה באופק ומכיוון שאנחנו בדיס-אוריינטציה כללית אין לנו מושג אם היא נכנסת לנמל או יוצאת ממנו, רודפת אחרי השמש או בורחת ממנה. עוד כמה רגעים של הליכה בחול והיא כבר נעלמת בערפל.

נחמד לא להכיר את מנהגי המקום. אין כאן מטקות. יש מקומיים שנכנסים למים כאילו זה חוף שרתון והאוקיאנוס הוא הים התיכון. עוד כמה ישראלים כמונו והחוקים היו משתנים לנצח, אך ישראלים אין למעט הבחור ההוא שפגשנו בבית קפה שעה קלה קודם וזיהה שאנחנו מי שאנחנו. ״יש מלא ישראלים בצ׳רלסטון,״ הוא אמר ואיכשהו מאותו הרגע ידעתי שהוא יהיה הישראלי היחיד שנפגוש כאן.

בחוץ, עשרים מעלות, בערך, עשר יותר ממה שאמור להיות אם כי הרוחות שנושבות פה כנראה ללא הפסקה, הופכות את השהייה בחוף לחווייה קרירה יותר. הבתים שנמצאים בקו ראשון לים הם לא מלונות אלא בתים של אנשים, עם מרפסות טברנה גדולות, אורות בפנים ובחוץ ומדרגות שיורדות אל החול. יש אנשים אמיתיים שגרים עם הפנים לאוקייאנוס וביום טוב ממש הם יכולים לדמיין את האופק עד פורטוגל.

בדרך חזרה לדירת הנופש ששכרנו, אנחנו רואים שהנורות החשופות שתלויות על המרפסות הן סימן ההיכר של צ׳רלסטון או לפחות של החלק הזה שלה שנקרא האי סוליבאן. נדמה כאילו גם בדצמבר, כל העיר בחוץ, במרפסות, בברים, ברחובות. ילדים שועטים על אופניים, סירות חונות בגראז׳ים שנראים גדולים מדי אפילו למכוניות אמריקאיות והבריזה מהאוקיאנוס מזכירה מדי פעם שאם כולם נראים כל כך נמרצים פה זה כי הם יודעים שיש לאן לברוח.

שוטטות אקראית ברחובות הרובע הצרפתי של העיר (הרובע ההיסטורי) מסבירה לך למה ריקוד הצ׳רלסטון נושא את שם העיר ולהיפך. החיים כאן דורשים קלילות והצעדים בהתאם. הצבעים שמופיעים סביבך, הרוח הבלתי פוסקת מהאוקיאנוס, האנשים שלבושים קצת יותר שמח מערים שלא יושבות על החוף והעובדה שאין כאן איזו בורסה או מרכז היי טק בינלאומי – כולם גורעים משקל ועומס. מה שנשאר זה רק להתיישב על ספסל למשל אצל שכרמלה׳ס, ללקק גלידה, לחפש לוויתנים באופק ולשכוח שמעבר לקינג סטריט, רחוב הקניות המוביל יש שכונה שבה רואים רק ילדים שחורים משחקים ואף לא ילד לבן. העבדות בוטלה מזמן ואפילו יש כאן סיורים כאלה עם סוסים ועגלות שבהן יושבים תיירים לבנים בעיקר ושומעים תמורת עשרים דולר לשעה כמה הרבה התקדמנו מאז, אבל יש דברים שנראים כמו עמודים בספר היסטוריה שנדבקו לכריכה של הספר ואי אפשר לדפדף אותם הלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *