יום אחרון לחופש הגדול כאן בג'ונס קריק, ג'ורג'יה. המשפחות מגיעות לפגוש את המורים החדשים ולהביא ציודים במתנה לבית הספר. קלסרים, מחקים, דבק, פתקים, דפים ועוד כל מיני. בגלל שזוהי פתיחת השנה הראשונה שלנו כאן בארה"ב לא ידענו לגבי הנוהג הזה להעשיר את מחסני בית הספר וכך יצא שאנחנו היחידים שנעמדנו בתור הארוך ללא סלים וארגזים מלאים בכל טוב תנובת אופיס דיפו.
טמפרטורה של 22 מעלות ופסק זמן בגשמים שנמשכו כאן כל השבוע האחרון הצביעו על פרגון מצד היושב במרומים. גם הוא יודע שעשרה שבועות חופש זה לא צחוק. הקייטנות פה פועלות גם על בסיס שבועי וכך הספקנו לדגום כמה מהן, להתרשם מהיותר טובות ולהתאכזב מהפחות. היום זה היום האחרון של הקייטנות וביום שני הם חוזרים ללימודים באוטובוס הצהוב.
הרשימות של הכיתות החדשות תלויות על החלונות בכניסה. אני עובר במהירות בין מיסיס X למיסיס Y ומגלה שלבן שלי מיועד בכלל מורה מיסטר. החברים בכיתה יהיו חדשים כמעט כולם שכן כאן נהוגה שיטת המיקס בין התלמידים מדי שנה. בכל זאת אני מזהה איזה ג'וליאן ואיזה ליאם שכבר למדו איתו בשנה שעברה.
המפגש עם המורה נעים בסך הכול. לא גבוה מדי, לא צעיר מדי, לא עונה יותר מדי לסטריאוטיפ של המורה. הבן הקטן שלו הולך כבר למידל סקול. הוא שואל איך עברה חופשת הקיץ ואני מבין שהוא תודרך שאנחנו מישראל. טסנו עד פריז ומשם המשכנו אני אומר ולא צופה את השאלה הבאה שלו. זה בא לי כמו בוחן פתע.
ומשם לקחתם רכבת? הוא שואל.
בשבילו זאת שאלה נורמלית ובשבילי לא נורמלית. אני מספר לו שאין דבר כזה.
אין פריז תל אביב ברכבת? הוא שואל.
אין, אני אומר וכמעט פוצח בסיפור תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי אבל למה לי, בעצם. ולמה לו. הוא נראה כמו אדם שאוהב את העבודה שלו. עוד הורים מגיעים ואני שמח לגלות אמא עם מבטא ספרדי קל. אולי משהו ממרכז אמריקה, אולי מקומיים.
דרך חלון הכיתה החדשה אפשר לראות את הבאק יארד הענקית של בית הספר. הבוקר החצר משמשת גם כשוליים של מגרש חנייה עבור כל המכוניות שהגיעו יחד. אפשר לראות דרך התריסים עוד ועוד הורים שיוצאים מהמכוניות עמוסים באריזות קרטון שבתוכם ציוד.
מלבד התרומה הזאת יש עוד סקאלה שלמה של אפשרויות תרומה והשנה הוועד סידר שהכול יהיה אונליין. ההמלצה היא תרומה של 54 דולר לכל משפחה אבל מי שתורם כפול למען משפחות שאין להם מקבל עיטור כלשהו ויש גם כפולה של כפולה ולמעלה מזה. נדמה לי ששלוש מאות דולר זאת תרומה שה-PTA או ועד ההורים ממש יעריך.
הועד נמצא בכל פינה בבית הספר, ליטרלי. הכיתה של הבן שלי ממוקמת בקצה המסדרון שאחרי קצה מסדרון שאחרי קצה מסדרון. בכל אחד מהצמתים מחכה לנו מורה או מתנדבת של ועד ההורים שעומדים שם כדי להגיד בוקר טוב ולחייך. זה לא שיש אופציה ללכת לאיבוד אבל הם שם. הנה גם הפינה שבה עומד המנהל בכבודו ובעצמו. בוקר טוב, הוא אומר לנו.
בכיתה החדשה יש שטיח ועליו מצוירות היבשות וגם כמה חיות אופייניות לכל אחד מהאיזורים. הבן שלי מדלג בקלילות בין אוסטרליה לאסיה לאירופה ולצפון אמריקה.
איך קוראים לאי הזה של הדובים, הוא שואל אותי ונעמד ליד הדוב שבתוך השטיח.
זה הקוטב הצפוני, אני אומר לו.
אנחנו יכולים לנסוע לשם, מתישהו? הוא שואל.
בכיף, אני אומר. רק נגיד לאמא קודם.
הוא שואל אותי איפה נמצאת הארץ שממנה מגיעים הבייבליידים.
זה שם, ביפן, אני מראה לו.
הוא קופץ בין היבשות ועושה את הדרך מאמריקה לישראל ועד לארץ השמש העולה, בקלילות.
אני הולך אחריו ולא יכול שלא להתרשם מכך, שלפחות על השטיח, זה באמת מוזר שאין רכבת מפריז לתל אביב. זה הרי ממש מתבקש. לו הייתי שר התחבורה של העולם הייתי פותר את זה צ'יק צ'ק, או יותר נכון צ'יק צ'יק.
אבל לא שרדנו עד סוף החופש הגדול כדי לחזור אל אותן בעיות ישנות של המזרח התיכון. כאן יש לנו עניינים משלנו, כמו למשל, איפה לעזאזל אני מוצא עכשיו חנות טרגט קרובה עם מבצעים על קלסרים ודבק ופתקים צבעוניים. בעיות שלומדים בבית הספר של אמריקה.
