אחרי כמעט ארבע שנים באמריקה אני חושב שאני יודע דבר או שניים על גננים מכסיקניים. כלומר, זה תחום שלא היה לי שום מושג לגביו כשגרתי בגבעתיים וגם לא קודם ברמת גן או בתל אביב. עכשיו אני מומחה. כל כך מומחה שבאחד הימים, כשאשתי הציעה שנוותר על חוזה – הגנן הראשון אי פעם בהיסטוריה המשפחתית שלנו, שלפתי מייד את האבחנה המקצועית ואמרתי: גננים זה לא חתונה קתולית, אפשר להגיד להם אדיוס וזהו. 

מאז אותו יום קורה דבר מוזר בגינה שלנו. כל הגננים שמגיעים לעבוד אצלנו הם קתוליים. אני לא בטוח איפה בדיוק טעיתי לאורך הדרך, ואם יכול להיות שהייתי פזיז מדי כשהחלטתי שאני יודע עליהם הכול, אבל זוהי העובדה החדשה שמלווה את חיינו כאן.

אז הגנן הלפני אחרון, אמריקאי דווקא עם שם מקומי כזה, סיפר לנו שהוא היה פעם בעל תפקיד בכיר באחת הכנסיות כאן. הוא תמיד מגנן עם מגבת על הצוואר, קצת כמו שלמה ארצי בהופעה, והטנדר שלו נראה כמו גירסה מוקטנת לטנדרים של המכסיקנים. 

״בניתי הכול לבד,״ הוא אומר ומצביע בגאווה על הרכב שלו עם המתקן המיוחד שנגרר מאחור. אפילו מכסחת הדשא שבדרך כלל מגיעה במחוזותינו לממדים מפלציים נראית אצלו כמו הדגם הקומפקטי שמוכרים בטח לגננים שעובדים על גינות ביתיות בניו יורק. 

לידו, במרחק בטוח עומד תמיד הבן שלו. צעיר בשנות העשרים של חייו בעל צרכים מיוחדים. אבא שלו מראה לו לפעמים, לפני שהם מתחילים לעבוד, את גבולות הגזרה. הוא מסמן לו איך ללכת עם המכסחת כדי שהקווים יצאו ישרים. הבן שלו עומד בצד ומסתכל ואז, אחרי שאבא שלו מתניע עבורו את המכסחת, הוא מוביל אותה בעצמו, בדיוק לפי הכיוון שאבא שלו הראה לו. 

״הוא גר עם שותפים בדירה לא רחוק מכאן,״ אבא שלו מספר לנו. ״אני כבר יצאתי לפנסיה מהכנסייה, אבל אני ממשיך לעבוד כדי שיהיו לו חסכונות.״

באמריקה, גם אם אתה מאמין מאוד הדוק, קתולי בן קתולים, כדאי שיהיו לך חסכונות. כמה שיותר. זה לא שבלי חסכונות האמונה הולכת לאיבוד, אבל לפעמים היא דווקא מתחזקת כשאתה יודע שיש לך בבנק משהו לימים קשים. 

ואז הגיע קארלוס. קארלוס הוא הגנן האחרון שמצאנו עד כה והוא גם מכסיקני וגם קתולי אז חשבתי, בהתחלה, שאני מכיר את הטיפוס ויודע מול מי אני עומד.

ברגע שהוא חייך, וחשף שן זהב אחת, נוצצת, כבר הבנתי שאולי הטייפ קאסט שבניתי לו זה לא בדיוק זה, כי אנשים, וגננים עוד יותר, נוטים להפתיע ולשבור את הסטיגמות שאתה מלביש עליהם. הוא התברר כבר במפגש הראשון שלנו כטיפוס שאוהב לדבר, על הכול, בכנות מעוררת כבוד. 

הוא סיפר לנו על אבא שלו, על אשתו, על הילדים, על קרובת המשפחה אניטה שעובדת איתו, על השכנים שלו, על המשפחה במכסיקו, על כולם הוא מדבר ותמיד מזכיר את הלב שלו, הלב שאוהב, הלב שמתאכזב, הלב שבוכה והלב שמתפלל.

לא יודע למה אבל בזמן שהוא מדבר, אולי משהו בקול שלו, באינטונציה, אני נזכר באתגר קרת שהיה מורה שלי באוניברסיטה אי שם בשנות התשעים של המאה שעברה. זאת הכנות הממיסה, או העובדה שהוא מרגיש כל כך שונה בתוך הז׳אנר שאליו הוא משתייך. 

כשהוא עובד אתה מרגיש שזה לא גנן קתולי רגיל שעושה בשבילך עבודה. או גנן מכסיקני מן השורה. אתה מרגיש שמתחת לחולצה ההיא עם אפקט אידוי הזיעה מסתתרת נשמה ספיריטואלית. נשמה כזאת שלא משנה לה מה הטמפרטורה בחוץ, כמה הלחות גבוהה ואם יורד גשם או ברד או שבטלפון קופצות התראות טורנדו, היא, זאת אומרת הוא, ממשיכים לעבוד. עם כל הלב ועם כל השן. 

כשהוא הולך עם מפוח העלים כדי לנסות ולדחוק לאחור את כוחות הסתיו הרשעים, הוא נראה כמו דמות ממכסחי השדים למרות שאני יודע שברגע שהוא יכבה את המפוח ויבוא לקחת את הבננה או התפוח שאנחנו תמיד שומרים בשבילו, אז הוא יחזור להיות אתגר קרת. 

״אתה יודע למה אני עובד ככה על הגינה שלכם?״ הוא שואל ואני חושב מייד על האבנים שהוא סידר ותחם בכזאת קפדנות, בלי שביקשנו ממנו. ״זה בגלל שאני עובד בשביל דיו.״

דיו זה אלוהים בספרדית. עם חיריק בדל״ת. או דל״ת חיריקית. קארלוס מדבר הרבה על דיו וגם איתו. אתמול, כשהגיע אלינו לביקור לא ארוך הוא אמר לנו שחשב עלינו ושהוא מתפלל עלינו וחושב עלינו ושהוא יודע שאלוהים שלח אותנו כברכה עבורו. ״אתם המשפחה הישראלית שקיבלתי בתור ברכה,״ הוא אומר.

משום מה, כשהוא מדבר על התפילות שלו הוא משתמש באנגלית בפועל cry. הוא כל הזמן אומר שהוא בוכה לאלוהים ושהוא אומר תודה כל ערב לפני שהוא הולך לישון ושלפעמים אשתו עושה רעש בזמן שהוא מדבר עם אלוהים ואומר לו תודה ואז, הוא תמיד מבקש ממנה שתפסיק לעשות רעש כי הוא באמצע של הברכות.

כריסטי ו-וויל השכנים הקתולים שלנו, לא היחידים כמובן, עצרו לידי עם הוואן הגדול שלהם באחד הימים ושאלו אותי אם זה יכול להיות שהם ראו אצלי את קארלוס בגינה. הודיתי שהוא התחיל לעבוד אצלנו וכריסטי שאלה איך עשיתי את זה כי היא כבר תקופה מנסה להשיג אותו ולא מצליחה. 

אמרתי לה שאת קארלוס אי אפשר להשיג. הוא מחליט לבד אצל מי לעבוד ואצל מי לא. 

״אבל אני שלחתי לו כסף לחשבון,״ היא מתעקשת.

״הוא מקבל הוראות רק מאלוהים,״ אני אומר לה והיא מהנהנת וממשיכה. אני עוד יכול לראות את המבט שלה הטרוד במחשבות כשהיא מנסה להבין למה אצל המשפחה היהודית ממול כן ואצלם בחצר לא. 

בפעם הלפני אחרונה שקארלוס בא אלינו הוא סיפר על השותפה שלו, אניטה ועל זה שהיא לבד ושאין לה בעל ושיום אחד הוא רוצה שהעסק שלו יעבור אליה. 

״אניטה לא יודעת אנגלית וכשהיא צריכה ללכת לרופא אז אני לוקח אותה,״ הוא אומר ואניטה שלא מרבה לדבר, רק אומרת אין בעד מה או תודה ונמנעת מלהישיר מבט למשך יותר משנייה או שתיים, אניטה הזאת יושבת ליד השולחן, עם הגב אלי ואוכלת את ארוחת הצהריים שלהם.

קארלוס מספר לנו עליה הכול בזמן שהיא מקשיבה. הוא מחמיא לה על האוכל המכסיקני שהיא יודעת להכין. 

״אתה יודע שאני מתלבט אולי לפתוח מסעדה עם אניטה. היא מכינה דברים מאוד טעימים.״

אחר כך הוא מספר לי שיש לו עוד חלום, אחרי שהוא יעביר את העסק לאניטה. הוא רוצה לקנות חווה ולגדל שם סוסים ובעלי חיים. להפסיק לנדוד מבית לבית ומגינה לגינה. 

״אני עושה עשר או אחת עשרה גינות ביום,״ הוא אומר ומחייך. 

אני כבר יודע שאם אשאל אותו איך הוא מסוגל לעבוד כל כך קשה, כי כל גינה זה המון עבודה ויש פה גינות בגודל של חצי מגרש כדורגל, אבל אני כבר יכול לדמיין את התשובה שלו. זה דיו. הכול בשביל דיו. ככה יש לו כוח. 

״כל בוקר שאני קם אני אומר תודה וכל לילה. סיפרתי לך כבר על אשתי שעושה רעש כשאני בוכה לאלוהים? אני בוכה, אני בוכה עלי, אני בוכה עליכם, אבל היא צריכה ללמוד לא לעשות רעש.״

״סי סניור,״ אני אומר.

״אני אוהב לדבר איתו והוא אומר לי הכול,״ קארלוס מספר. ״כשאתה עובד מהלב, העבודה היא לא קשה. אחרת לא הייתי מסוגל לעבוד אפילו יום אחד.״

בעשרים וחמישה בדצמבר נציין ארבע שנים לנוכחתנו כאן בניכר, בין הגויים והקתולים ואני חושב שאם יש משהו שאמריקה לימדה אותי, אמריקה הקתולית ואמריקה הקתולית פחות זה שאפשר להגיד תודה ולהגיד שוב תודה, עם להתכוון או בלי להתכוון, פעם ככה ופעם ככה, העיקר להמשיך עם זה, במין שכנוע פנימי עמוק כמו שקארלוס ממשיך, מגינה לגינה, מעבודה אחת עבור דיו לעבודה אחרת עבור דיו בלי להפסיק לחשוף את שן הזהב ובלי לומר מילה אחת שהוא לא באמת מאמין בה.

אז אני מנצל את ההזדמנות, למה לא, ואומר גרסיאס, שזה גם דשא וגם תודה ואולי לא במקרה, כי מי יודע, נסתרות דרכי האל. תודה לקארלוס שהוא הכי קרוב שהגעתי לבן האלוהים. תודה על השיעורים, על הדשא הקצוץ, על פינוי העלים ועל האבנים שסוף סוף קיבלו צורה. על הכול. הוא לא יכול לקרוא את השורות האלה, למרות שהן בשפה שהאל יודע די טוב, אבל אין כמו קארלוס כדי להזכיר שלא משנה מה אתה עושה בחיים, כל עוד אתה אסיר תודה, בכל רגע, על כל רגע, על כל מה שיש לך וכדברי השיר, גם על מה שאין,  המשימות והקשיים הכי גדולים נראים פחות כמו גינה בג׳ורג׳יה ויותר כמו גינה קטנה כזאת בניו יורק, משהו שאפשר לעבור קצת יותר בקלות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *