מגזין מקוון לתיירות בארץ ובחו"ל

בלוג אמריקה: איך הפכתי לשומר החומות של אטלנטה

By Israel Police, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=105196640

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מגלה בפעם הראשונה מאז הגעתי לאמריקה את שידורי החדשות החיים של ערוץ 12 וערוץ 13. כמעט שלוש שנים וחצי הצלחתי להחזיק כאן בפרבר הצפוני של אטלנטה בלי הפאנלים הצעקניים משהו של החדשות מישראל אבל המלחמה הראשונה שלי בחוץ לארץ הבהירה לי די מהר שהגיע הזמן להתחבר.

אז התחברתי והתעדכנתי וכשבישראל הלילה הואר בפסי זוהרים של טילי כיפת ברזל ובקולות עמומים של פיצוצים וכשהמגישה או המגיש באולפן מהדורת הלילה דיווחו בפנים עייפות על ירי לאשדוד או אשקלון או למרכז, מטח שמתרחש ממש בשניות אלה, הסתכלתי החוצה במבט שאולי אפשר לקרוא לו מסוקרן. אצלנו דווקא היתה שמש והיה נעים וניסיתי להבין איך זה יכול להיות שאני לא חלק פעיל מהמלחמה. איך התחמקתי מתפקיד האזרח היושב בממ״ד או התושב הותיק למחצה השוכן בחדר המדרגות. 

היו לי כמה תשובות. אחת, לא רעה בכלל היתה שאשתי הציעה באחת מאותן שנים שבהן חמאס בנה לעצמו תשתית טילית מגוונת שנצא להתאוורר ברילוקיישן אמריקאי שכזה ואחרי שיצאנו לדרך ואחרי שהגענו והתמקמנו ולפעמים אפילו הרגשנו שאנחנו מתחילים להסתגל, נוצר מין מצב כזה שהדיווחים של דני קושמרו או יונית לוי או כתבינו הפרושים בשטח החלו להרגיש כמו חדשות חוץ. זה נחמד כששום דבר מיוחד לא קורה, אבל כשיש מערכה בעזה והמון רקטות משוגרות לערי הארץ ובכלל זאת גם למקומות שבהם גרנו או שהמשפחות והחברים שלנו עדיין גרים בהם, אזי חדשות החוץ הללו הופכות למשהו אחר. חדשות חוץ שמכות אותך עמוק בפנים. 

ככה מצאתי את עצמי צופה שעות ארוכות בכל הדיווחים ולפעמים אפילו במספר ערוצים במקביל. אפשר לומר שפתחתי פה חמ״ל ורק הילד שהמשיך להגיע כל יום באוטובוס הצהוב, בשלוש וחצי בדיוק ורץ להתיישב מול המחשב כדי לשחק מיינקראפט הזכיר לי שהחמ״ל שלי מרוחק משהו כמו עשרת אלפים קילומטרים מעזה. הוא גם הזכיר לי שאין שום רקטה שיכולה במקרה לנחות כאן ושגם לו היתה להם אחת כזאת, היה לי משהו כמו שעתיים עד שהיא היתה חוצה את האוקיאנוס וזה מספיק זמן כדי למצוא מרחב מוגן כלשהו. אולי בית על העץ בגינה של השכנים.  

יש משהו מרגיע בלפספס מלחמה. אני לא אחד מאותם שועלי קרב שעולים על מדים עם הסירנה הראשונה ורצים להגן על המולדת, אני מודה. אני לא הטיפוס האמיץ. למען האמת אני די מתאים להגדרה של הטיפוס הפחדן ואם הייתי יודע שעומדת לפרוץ מלחמה כלשהי ושיש לי אפשרות לטוס לשוויצריה למשך המלחמה, אני בטוח שהייתי עושה את זה. אני יודע שזאת לא פטריוטיות ישראלית ושישראלים צריכים להראות עמידות קצת יותר משמעותית, אבל מכיוון שלא בחרתי להיות ישראלי אלא נהייתי אחד כזה, אני לא מרגיש שאני מוכרח לעבוד לפי כל כללי המועדון, למרות שבעיתות שקט, אני שמח בסך הכול להיות חבר במועדון היוקרה המיוחד הזה. 

למעשה החטא גדול יותר, כי גם את הילד שלי החלטתי שלא להכניס לתוך סיפור המלחמה שלנו יותר מדי. אני מעריך הורים שמעבירים שיעורי מורשת קרב ואהבת המולדת לילדים שלהם ופה ושם המצפון שלי וגם האהבה הכריחו אותי לתת כמה שיעורים כאלה, על הנאצים, על השואה, על הקמת המדינה. ובכל זאת, כשהוא יושב מול המחשב ומשחק, אני מניח לעולם הוירטואלי להיות זה שידו על העליונה ומשאיר את החינוך הערכי המשלים ליום שבו נחזור מהרילוקיישן. יהיה לו מספיק זמן לקבל את כל הפרטים ומכמה ערוצים במקביל. 

בהקשר הזה, של הרילוקיישן אני שואל את עצמי אם גם במדינות אחרות כשיוצאים לכמה שנים כדי לעבוד ולחיות במדינה חדשה, אם גם אצלם הם תופשים את זה בין היתר כחופשת מלחמות. מלחמות ובחירות. זה קצת לא נורמלי, למרות שבשום מקום בתנ״ך לא כתוב שהעם הנבחר נבחר בזכות היותו נורמלי או כדי להוליך מסלול חיים נורמלי כך שאי אפשר לבוא בטענות, כבר מתחילת הסיפור. 

כשאני מסתכל על ישראלים שחיים כאן, באיזור אטנלטה או בכלל בארצות הברית. ישראלים שמוסיפים לתמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק אות הזדהות עם ישראל ואולי גם יוצאים להפגנת תמיכה כלשהי, אני שואל את עצמי שאלה נוספת וזה האם ישנה בכלל ישראליות שלא מגדירה את עצמה דרך הצבא. ישראליות שוויצרית, נגיד, אם כבר הזכרתי את המדינה ההיא. אני מניח שהתשובה היא שאין דבר כזה. יש ישראלים נהנתנים, ישראלים אסקפיסטים, ישראלים שבוחרים להתנתק מהסיפור המרכזי אבל גם הם בהיותם ישראלים, בסופו של דבר מהווים חלק מהסיפור. הם שורה בתוכן העניינים. אולי גם בגלל זה אנחנו עם הספר. העם שלא יכול לצאת מתוך הספר שכתבו בשבילו. 

בסי אן אן ובניו יורק טיימס, שני אתרי חדשות שאני מתחבר אליהם לצד אלה הישראלים, מדווחים על הנעשה בעזה ואני מחפש לבדוק אם המילים של הכותרת הן ביקורתיות מדי, אם יש התחלה של לחץ שמופעל על ישראל דרך העיתון, דרך הפוליטיקאים. כן, גם אני חלק מהסיפור, אפילו שאני בוחר לא להיות גיבור מוביל בו. בעיקר בגלל שאין לי סיפור אחר. זה יכול להיות מתסכל והדרך להתמודד עם זה היא פשוט לראות את הצדדים היפים של הסיפור שלנו.

השכן הסורי שלי שקורא לעצמו באמריקה בשם אלכס, למרות שהשם האמיתי שלו קצת אחר, עובד הרבה בחצר הקדמית וזאת תמיד הזדמנות להגיד לו שלום כשאני עובר בדרך לבריכה או לטיול בשכונה. הוא אוהב לשוחח עם כל מאן דהוא ובתור מאן דהוא ישראלי הוא מעולם לא חסך ממני חיוכים או ברכות. השבוע הרגשתי שמשהו ביחסי השכנות שלנו השתנה. גם אני וגם הוא נופפנו לשלום אבל הידיים שהונפו מיהרו לרדת חזרה. זה היה שלום של שניים שלא בטוחים אם הם אמורים לנסות בכלל לברך זה את זה בימים של ערבים ויהודים מתעקשים להיות אויבים. זה חזר על עצמו פעם ועוד פעם עד שהרגשתי שאני מוכרח לעשות משהו כדי לא להמשיך את המסורת החדשה והקרירה הזאת שאפשר לקרוא לה שלום אמיץ של שתי שניות. 

כתבתי לו בוואטסאפ שאני מתגעגע לשכן שלי ומקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וחיכיתי שאראה את צמד סימני הוי שיעידו שאלכס שם מקומי ראה את ההודעה שלי. הסימנים הופיעו די מהר אבל מה שלא הופיעה היא תשובה או אפילו הודעה שמישהו בצד השני מקליד הודעה כלשהי. וואטסאפ צריכים להוסיף פיצ׳ר כזה שמתריע גם אם הצד השני חושב על כתיבת הודעה ולא רק מקליד אותה ממש. זה היה עוזר לי להרגיש קצת פחות דחוי כשההודעה החוזרת מאלכס בוששה להגיע.

אמרתי לאשתי, זאת שאחראית לסיפור שהוציא אותנו מהסיפור, לפחות לכמה שנים שאיבדנו את אלכס בגלל המלחמה ושנכון שאי אפשר להשוות את זה לאובדן אמיתי, מהסוג שיותר מדי ישראלים חוו במערכה הנוכחית אבל זה האובדן הקטן והאישי שלנו, וגם הוא סוג של מחיר ואי אפשר לזלזל בו. אשתי אמרה שצריך להבין אותו, שבטח קשה לו מהזווית שלו לדבר עם ישראלים בעת הזאת. זה לא אמור להיות ככה, היא הוסיפה, אבל מה לעשות שבינתיים זה המצב. 

אז המצב החדש שלנו קצת מבאס כי הבית של אלכס ממש לידנו וכל פעם שאעבור לידו עכשיו אצטרך לזרוק מבט לכיוון השני, למשל לבית של מגאן ובלייק. היא מטקסס והוא ג׳ורג׳יאני מקומי ואין להם בטח יותר מדי עניין בסכסוך הישראלי ערבי. ויש גם את הבית של קאת׳י ואת הבית של וויל וכריסטינה שהם בכלל חובבי כנסייה מושבעים ומוכרחים להיות בצד שלנו של הסיפור. בסך הכול באמריקה, גם אם זה משתנה פה ושם, קל להיות יהודי ולהרגיש עם זה יחסית נוח ולא דחוי. באופן אירוני, קל אולי יותר מאשר במדינת היהודים בימים מסוימים. 

אנחנו בוחרים להסתכל על חצי החומה המלאה של המבצע הזה ומקווים שמתישהו אפילו אלכס ואשתו יזמינו אותנו שוב אליהם כי הקפה של איסרה אשתו הוא משהו שבטח יודעים להעריך בדמשק. תערובת נפלאה של טעם וריח. בינתיים אשתי החליטה לשדרג לקפה מסוג חדש, כזה שאולי יזכיר לנו את הטעם הערבי המשובח של הקפה מהבית ליד. עם קצת יצירתיות אפשר לדמיין שהכול נורמלי כמו שהיה לפני שכל הבלאגן התחיל.

זהו. עד כאן להפעם. המשך לילה שקט ככל האפשר ללא אזעקות וצורך במרחבים מוגנים.

עדכון חדשות: אלכס שלח הודעה.

My neighbor, I pray to stop the blood everywhere and save the people! I believe in God’s power. Let’s meet up soon. 

אולי בכל זאת יש אפשרות לשנות מעט מהסיפור ואפילו אפילו, להתארגן על איזה סוף טוב. משהו שישמח את כולם. 

זמן עולמי
השאר תגובה