זמן מקומי
מגזין מקוון לתיירות בארץ ובחו״ל

כל אחד צריך דוד ראובן במשפחה

סטון מאונטין, אטלנטה

כבר הרבה זמן שלא כתבתי בבלוג אטלנטה שלי אבל דוד ראובן נפטר אתמול ואי אפשר להמשיך ולעשות את אותו הדבר, כלומר לא לכתוב. הוא הלך לעולמו רחוק מכאן, בקריית אונו, אבל בעצם מי שרחוק זה אנחנו ולא הוא או המשפחה. כשאתה גר באמריקה, ועוד יותר באטלנטה, רחוק מהמוני הישראלים של מיאמי נגיד או ניו יורק, אחד הדברים שצריך לקחת בחשבון זה שמשפחה הופכת להיות מושג כמיהה, כמו הכותל ליהודי חרדי שגר באוסטרליה. זה מרחק שקשה להתמודד איתו ואני לא מכיר הרבה שהצליחו מלבד זוג אחד שגר פה לידנו ופשוט הביא לפה את כל הענפים הירוקים של העץ המשפחתי ושתל אותם כאן מחדש.

לדוד ראובן היה Passion לכתיבה למרות שזה לא היה המקצוע הראשון שלו. הוא בכלל טיפוס ריאלי, מהנדס, אחד שבמקום לקנות בית בונה אותו בעצמו מהמסד עד הטפחות וגם מוסיף גינה יפה כדי שיהיה איפה לארח את המשפחה ולחרוז בפניהם שירים או קטעים שכתב. לפעמים הטקסטים האלה התארכו במידת מה, אבל בדרך כלל היו בדיוק במקום ותמיד הם היו מלאים בהרבה רצון טוב, הומור ויחס אישי לכל אורח.

החיבור בינו לביני היה בעיקר בערוץ הזה, של הכתיבה והשפות. בניגוד אלי שרכשתי את השפות הזרות שאני מדבר בצורה מלאכותית משהו, מול מחשב או מילון, אצל דוד ראובן הרכישה שלהן היתה חלק ממסלול החיים שלו,זה שאפשר היה לשים עליו את הכותרת מסלול החיים האידיאלי לאיש העולם הגדול. אז במפגשים משפחתיים אחת לכמה חודשים, כשדיברנו צרפתית כדי להתאמן, כי תמיד יש על מה, או גרמנית, הפער היה די גדול לטובתו ורק באיטלקית הרגשתי מספיק בטוח כדי להוליך את השיחה מול דוד ראובן כאילו הייתי בעצמי מרקו פולו או כל מגלה ארצות נודע אחר. פעם אחת דודה עדינה, אחותה של אשתו וגם של אמא שלי העירה לנו שזה לא יפה שאנחנו מדברים איטלקית בחברה וכמובן שהיא צדקה, אבל Passione איטלקי עובד לפחות כמו Passion אנגלי וזה לא תמיד קל להתנגד לו. 

היו לו רעיונות לתסריטים וספרים ומחזות וחלקי מחזות וטקסטים ארוכים נוספים שכתב ואת כולם הוא התכוון למכור ואולי להרוויח כסף, אפילו להוליווד. אלה היו שאיפות שכבר הספקתי לוותר עליהן לפני שנים וזה היה נחמד לגלות שיש לי דוד שממשיך להילחם, גם כשהוא בפנסיה ויכול פשוט לנוח או לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב, לטייל בעולם.

והוא כמובן עשה את זה. עוד לפני שאתם או ההורים שלכם עשיתם את זה. כבר בשנות השישים הוא חרש את אירופה ברכבת ואחר כך לא היתה נקודה בעולם שאליה לא הגיע. כשהתקשר אלי באחת הפעמים הראשונות, אחרי שעברנו לאטלנטה, קצת התביישתי כי מכל המקומות המעניינים בעולם שיכולתי לבחור, למשל פריז או ברלין או ריו דה ז׳ניירו או בייג׳ינג, נחתתי דווקא כאן, ומה כבר יכולתי לספר לדוד ראובן? שבמקום ביקור ארוך בלובר העברתי שעה קלילה במרכז המבקרים של קוקה קולה? אבל ראובן הפתיע אותי, כי עבורו כל מקום בעולם היה אוצר, גם אלה שהחמיץ (או שהם החמיצו אותו), וסיפר לי שביקר באטלנטה, אפילו פעמיים, פעם אחת בעקבות תערוכה חשובה שהיתה כאן. הוא הספיק להתרשם מהקהילה היהודית הגדולה שחיה פה ולראות את הסטון מאונטין.

״לראות את מה?״ שאלתי.

״הסטון מאונטין. האתר המפורסם שלכם. אני עוד זוכר כמה שילמתי בכניסה על כרטיס. הם הרוויחו שם כסף טוב.״

כיחכחתי. ״הסטון מאונטיין, אוקיי… אני אברר איך מגיעים לשם…״

פעם בכמה חודשים הוא היה מתקשר כדי לגלות מה חדש באמריקה הגדולה, מהזווית שלי ושל אשתי. יותר נכון, מה חדש בדרום מזרח ארצות הברית. אנחנו היינו הממונים על האיזור ואיפשהו בבית שבנה דימיינתי שאולי יש לו מפה כזאת עם סימונים של כל האנשים שהוא מכיר ופרטי הקשר שלהם כדי שהוא יוכל להיות מעודכן במה שבאמת קורה בעולם. אחרי שחלה, הטיולים שהיו חלק מהדיאטה שלו התמעטו עד שהגיעה שנת הקורונה ולקחה גם את המעט שהיה. 

לא אחת חשבתי עליו, על כמה זה לא פשוט להיות איש העולם הגדול ואז מפאת מגיפה, או מחלה או כל עניין אחר להתיישב בבית ולא לצאת. היתרון שלו, על פני מבודדים חברתית אחרים, כולנו בשנה האחרונה, היה שבזיכרון המשיכו לנוע הסרטים והשיקופיות שכל כך אהב להקרין לאורחים במפגשים. אני עוד זוכר כילד, איך היה מסדר את מכשיר השיקופיות כדי להראות לכולם את החופשה האחרונה על הר מושלג באירופה. את מרבית האורחים זה היה קצת משעמם באיזשהו שלב, כי כמה כבר אפשר לראות אנשים מחייכים על זוג מחליקיים אבל אותי זה תמיד ריתק. רציתי לראות עוד שיקופית ועוד אחת. התקשיתי להאמין שיש אנשים שככה נראים החיים שלהם.

בפעם האחרונה שדיברנו זה היה כשאני התקשרתי אליו. הוא נשמע לי חלש מהרגיל וכשהתכוונתי לפתוח בעדכון ההכרחי על הנעשה באטלנטה הרגשתי שמשהו השתנה. שהוא פחות מתעניין בפרטים האקזוטיים או בטיולים באיזור. במקום זה הוא רק חזר ושאל אותי מה מצב החיסונים לקורונה ואם אני ואשתי בסדר ומתי אנחנו צפויים לקבל את החיסון ואיך אנחנו מרגישים ו… זה היה קצת מוזר, אני זוכר. בסוף השיחה הרגשתי כאילו הדוד ראובן הפסיק לטייל או אולי מתכונן לטיול אחד נוסף ואחרון. 

אומרים שלכל דוד יש תחליף אבל לדוד ראובן אין. בכל משפחה צריך מישהו שיזכיר לנו כמה העולם גדול, כמה התרבות של כל עם ועם עצומה ומרתקת, או ההיסטוריה, וכמה עוד יש ללמוד על כל אחת מאלה. מישהו שיזכיר לנו מהו הפוטנציאל שגלום בנו וכמה עמוק אפשר ללכת בדרך למיצוי שלו, למיצוי של החיים. 

נכון, זה לא קל להיות דוד ראובן, צריך כל הזמן להיות בתנועה, לגלות, לחקור, לשמור על הסקרנות והאמת היא שלפעמים כל מה שמתחשק לנו, או לי לפחות, זה לא לעשות אף אחד מאלה אלא לשבת בגינה בבית שלנו בפרבר צפוני של אטלנטה, שעה נסיעה מסטון מאונטיין, אלה שלוקחים הרבה כסף בכניסה, אפילו מדוד ראובן ולשתות או לאכול משהו טעים. אבל כשיש לך דוד ראובן במשפחה, כמו שכל משפחה צריכה שיהיה לה, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הפנטזיה, יגיע הרגע שבו תקום מהכיסא ותתחיל ללכת. וכשהולכים מגיעים. אמנם לא למקומות רחוקים כמו הדוד שראה את העולם, הכי רחוקים, אבל גם טיפה מזה היא חתיכת דרך. 

בזמן שאני כותב את השורות האלה, מסע ההלוויה בישראל תם. זאת הרגשה קצת מזופתת להיות רחוק מהמשפחה שלך וזאת הרגשה שכל הישראלים חווים פעם או פעמיים ביום, לפעמים קצת יותר לפעמים קצת פחות. לא בהקשר של אירוע טרגי דווקא, אפילו בדברים קטנים או משמחים כמו ימי הולדת, רגעים יפים כאלה. זה חלק מהקסם במרכאות של אמריקה ואף אחד עוד לא מצא לזה תרופה. אולי כי אין. אבל כמו שדוד ראובן ידע, דוד ראובן המהנדס שהכיר לעומק את סודות הבנייה או האלקטרוניקה, אבל לא פחות מאלה את הביוגרפיה של צ׳רצ׳יל או ההיסטוריה של סין, אם יש מציאות שאי אפשר לשנות, אפשר עדיין לכתוב על זה, ואז להקריא לפני חברים או משפחה.

כבר הרבה זמן שלא כתבתי בבלוג אטלנטה שלי ודוד ראובן שתמיד שאל אותי על מה אני עובד עכשיו, למי שלחתי כתב יד לאחרונה וממי קיבלתי תשובה הוא המקור למילים האלה. אני אמנם כותב אותן אבל באותו אופן יכולתי להגיד שאלה גם המילים שלו. אף פעם לא חשבתי שנכתוב משהו ביחד, וזה הכי קרוב שיצא לנו וגם הכי מוזר. הוא עכשיו במקום שנקרא גן עדן שהרבה אנשים חושבים עליו במושגים תנ״כיים או מיסטיים אבל אם יש משהו שאני יכול לסמוך על דוד ראובן, זה שהוא כבר יתחיל לגלגל את הרעיון הזה של להוציא את המדריך למטייל בגן עדן, 2021 ולתכנן לפרטי פרטים את משימת השיווק.

בביקור המשפחתי הבא שלנו בארץ, אולי אחד מילדיו יקריא משהו שכתב. באירועים כאלה, עם כל הקולות שבאים מכל כיוון, אנשים לא תמיד מצליחים להקשיב, אבל יהיה רגע כזה, רגע מיוחד שבו ישתתקו כל הקולות והאוזניים תהיינה כרויות למילים של ראובן, לרעיונות שיישארו לתמיד. ותהיה מין תחושה של גאווה כזאת, גאווה משפחתית. גם אצלי ואצל אשתי. גאווה על זה שאנחנו חלק ממשפחה שיש בה דוד ראובן ושזה לא דבר מובן מאליו, אלא כבוד שנפל בחלקנו ואת הכבוד הזה גם המוות לא יכול לקחת.

הצג תגובות (1)