page contents

איסטנבול שלי

אוכל באיסנטבולמאת רויטל ארנון בירט

סימיט!
סימיט!

הרוכל הזקן גורר את רגלו ומסתובב סביב הכיכר ברחוב איסטקלל.
רק לירה וחצי הוא צועק.
ריח הסימיט מגיע עד אליי באוויר.

אני יושבת ומסתכלת על העוברים והשבים.
מימיני, ריחו של הקפה הטרי על הגחלים, תכף אלגום אותו, כשיהיה מוכן.

במעלה הרחוב עולה אישה קשת יום סוחבת שקיות של בצק שהיא לשה כל הלילה.
היום כבר אין כמעט ביקוש לבצק שלה, בתי הקפה של הרשתות הבינלאומיות גמרו לה את הפרנסה.
הנשים אוהבות להתלבש ולהתאפר בערב, הן יורדות עם הסיגריות לבתי הקפה האלה שומרות על הגזרה שלהן, שותות רק קפה.
התיירים אוכלים.
היא עוברת עם השקיות בבתי הקפה הקטנים ומציעה את מרכולתה.
היא מקווה להתפרנס היום בכבוד.

בצידי הדרך, יש פינה עם כספומט, ההומלס ישן שם כל הלילה כי מעליו יש מחסה מפני הגשם.

החדרניות הולכות בקבוצות לעבר בתי המלון לעוד יום עבודה.
החדרנית הצעירה אוהבת את עבודתה.
היא אוהבת למשש את מעילי הפרווה האמיתית של אורחות המלון בסוויטות היוקרתיות.
היא לא מגלה לאף אחת מחברותיה, אבל היא מתיזה על עצמה שפריץ אחד קטן של בושם בין שדייה, לא משנה איזה בושם היא מוצאת בחדרים, תמיד הוא מריח נהדר.
הבושם כל כך יקר שהיא מחזיקה אותו במגבת כדי שלא יתנפץ חלילה.
היא מתפללת שאף אחד לא יריח וישים לב. אם היא תאבד את עבודתה היא לא תוכל לעזור לאביה לפרנס את הבית ולדאוג לאחיה הקטנים.
ואבא שלה יכעס מאוד, מאוד.

מונית מחכה בפתח הבניין מולי, אני תוהה למי היא ממתינה כל כך הרבה זמן, הנהג נראה חסר סבלנות כבר.
חבורת גברים יוצאת מפתח הדלת עם אישה מתנדנדת, ספק צוחקת, ספק מנומנמת.
הם מכניסים אותה למונית, היא סיימה את עבודתה להלילה.
עכשיו, עם אורו הראשון של הבוקר היא תלך לנוח עד הערב, עד המשמרת הבאה.

לרגע נבהלתי, פתאום ילד קטן נעמד מולי, יחף מבקש ממני כסף.
הוא זר.
אמא שלו יושבת עם התינוקת שלה בשמיכה ורודה מחכה שמישהו יסתכל עליה.
הם לא יחזרו למדינה שלהם בקרוב.

השף המפורסם מגיע למסעדתו, הוא נכנס ישר לסירים.
הכל כבר מצוחצח, יש לו צוות שכבר הכין לו את הכל מלפנות בוקר.
הוא מגיע לבשל זכרונות.
זכרונות של הכפר שגדל בו.
הכפר בדרום טורקיה עם גבול סוריה.
הוא מבשל ונזכר כיצד היה מבשל על הריצפה עם סבתו.
את כל המתכונים הצרובים בזכרונו הוא מגיש בצלחות מעוטרות יפייפיות.
כוס ערק תמיד ליד הצלחת.
התיירים נפעמים מהטעמים, מעולם לא אכלו אוכל כזה.

אישה על עקבים גבוהים, מאופרת למשעי ומריחה נהדר נכנסת לחנות ממול עם העובדת הצעירה שלה שפותחת את חנות בגדי המעצבים היוקרתית.
העובדת הצעירה מתחילה לקרצף את ריצפת הכניסה עם מטאטא קשיח ומלא סבון, כל החניות נראות כך בבוקר, כאילו ספא או חמאם טורקי של המדרכות, הכל מבריק עם ריח סבון משכר.

הגברים בבית הקפה ליד יושבים בחוץ, מעבירים את הבוקר.
מוכר הבורקס יוצא אליהם עם מגשים ומניח צלחות קטנות של בירק מתוק, מפזר עליהם אבקת סוכר ומברך בתאבון.
יותר מאוחר, בצהריים היום הם כבר ישחקו שש בש עד הערב.

שמונה בבוקר והרחוב הומה.
הרי רק אתמול באחת לפנות בוקר הוא היה כאילו שתיים בצהריים.
הכל מלא, המוזיקה שעד לא מזמן בקעה ממועדוני הלילה אל הרחוב, שבה וחוזרת, אלה עכשיו היא בוקעת מחנויות הבגדים האופנתיות.

בעל החנות הכי מעניינת פתח את דלתות המקום כבר בשש בבוקר.
החנות מתחת למלון שלי.
חנות אינסופית של ספרים.
סבא שלי היה חוגג פה.
אני אומרת לו שיארוז לי כמה ספרים ישנים היסטוריים לסבא שלי, בטורקית בוודאי בטורקית, זה לסבא שלי אני אומרת לו בגאווה.

אני נכנסת למונית לשדה התעופה, את מקומי בבית הקפה מחליפים זוג אוהבים צעירים שמחזיקים ידיים, הם ירדו לארוחת הבוקר שלהם מהמלון ליד, אחרי ליל אהבה סוער, רואים עליהם, כמה כיף להם.

המונית עוברת דרך הים, אני פותחת את החלון לנשום אותו.
אני נפרדת בלב מהטירוף של העיר הזאת.
עד הפעם הבאה.