page contents

מונטנגרו, סיפור אמיתי

מאת רויטל ארנון בירט

מונטנגרו במשפט אחד?
heaven is a place on earth
בכמה משפטים?
טוב , זה כבר סיפור אחר.
הייתי לראשונה במונטונגרו בשנת 2002 מטעם עיתון התיירות שעבדתי בו.
כבר אז בתור ילדה בת 24 נפעמתי מהנופים.

צפיתי במבנה המרשים של “סבטי סטפן”, מלון על סוג של אי.
המדריך סיפר לנו שסופיה לורן מגיעה לישון שם אחת לשנה לפחות.
ואני, דמיינתי את עצמי סופיה לורן כשאהיה גדולה.
איך אני מגיעה לכפר הנופש כמוה, כשכובע רחב שוליים עטוי על ראשי, עם כל הגרדרובה המפוארת שכל שומרי הראש שלה סוחבים אחריה.
והנה אני, 15 שנה אחרי.
שומר ראש אחד, שנותן לי להרגיש סופיה לורן סטייל רויטל בירט ארנון, מפוארת לא פחות.

זרקנו מזוודות ומיד שכרנו רכב כמו זוג נערים.
שמנו דיסק אייטיז ונתנו לרכב לבלוע את הכבישים לבד, לאן שההגה לוקח.
המפרצים, ההרים, הגבהים, המים התכולים, הכחולים עמוקים, כל כך הרבה גוונים כל כך הרבה רבדים.
יום אחד הגענו לאגם.
לקחנו שייט, מעסק משפחתי כמובן.
אבא אמא ושני ילדים שמנהלים להורים כבר את העסק.
אנג’לה בת 15, נערה גבוהה בלונדינית ותכולת עיניים. לקחה אותנו עד לסירה.
על ההגה אחיה הקטן, לוקה, בן 13 מסיע את הסירה כשאבא לצידו, מלמד אותו את העבודה.
איזה אושר זה עסק משפחתי.
להנחיל לילדים את מה שאת אוהבת.
ברור שאעדיף אותם על כל חברה מסחרית אחרת.

מונטנגרו למטייל
צילום: רויטל ארנון בירט

יאללה ממשיכים.
אחחח מונטנגרו.
החופים המתויירים, החופים הבתוליים….
לקחנו מגבת בתיק והתחקינו אחר המקומיים. הם יודעים בדיוק לאן ללכת ואיפה הכי טוב.
פרשנו מגבות ונרדמנו לנו על חולות החצץ, איזה אושר.
טיילנו בשכונות פאר בערב ולפנות בוקר מצאנו עצמנו גם בשכונות עוני.
חנתה שם בנטלי מפוארת ששוויה…. טוב, גבוה מדי.
בעלי היקר לא הבין מה הרכב עושה בשכונה כזאת.
ואני צוחקת לעצמי ותוהה, איך ייתכן שלפעמים הוא כזה ממזר ולפעמים כל כך תמים?
הוא בא למאהבת שלו ללילה, מה לא ברור?
עם עלות השחר הוא יתגנב לביתו המפואר, אל דאגה.
היא כבר רגילה המאהבת.
היא לא צעירה ולא מבוגרת.
אבל אין מה לעשות, היא חד הורית וצריכה להאכיל את ילדיה.
תמורת אהבה ללילות ספורים, גם הילדים שלה קמים מאושרים.
אמא זאת אמא, בכל מחיר.
והוא? מביט בי, כאילו מאיפה אני בשנייה רוקמת סיפור? לא יודעת.
ככה זה החיים, זה לא סיפור, זו מציאות.

מונטנגרו לאוהבים
מונטנגרו לאוהבים

ממשיכים בכביש. המגבות התלויות, בגדי הילדים, נערים.
כל חוט כביסה מספר סיפור של בית.
האמא הטרייה עם בגדי התינוק הקטנים.
בגדי עבודה.
מדי עבודה של קונדיטוריה כלשהי.
בגדי ארוע או נשף סיום שהסתיים לו.
דבר אחד לא ראיתי, מדי בית ספר.
זו התקופה שכל מדי בתי הספר בארון מקופלים.
איזה אושר.

אז אכלנו, שתינו, עצרנו פה לקפה ושם ליין.
השתזפנו ונהננו כל רגע.

ביום האחרון לקראת ערב. מול חדרנו הצופה לנמל ולעיר העתיקה, תצוגת אופנה של מותג ילדים.
אני צופה ודומעת מגעגועים לילדים היפים שלי.
ונזכרת שמכל המתנות בעולם אריאל רוצה “סוכייה” כן, בלי האות ר’.
וזה הזמן לומר למשפחה שלי המדהימה תודה.
תודה שכששאלתי אם זה אפשרי, ענו לי:
“תסגרי, אנחנו כבר נסתדר בינינו”.
והם הסתדרו יפה.
פינקו לילדים את הצורה.
בילו כל רגע וכל שנייה.
אז תודה.

מונטנגרו
צילום: רויטל ארנון בירט

ואתם. לכו תטיילו במקומות כאלה, שעברו מלחמה קשה וצריכים להשתקם כלכלית.
ולא רק בגלל זה.
אני מטבעי בורחת מהקבוע והבנאלי, כי זה מרגש אותי יותר.
אבל אני יודעת שלא כולם כאלה ובכל זאת, יש משהו כל כך מיוחד במקומות האלה, עדיין בתוליים ולא מתויירים, זה קסום.
זה כל היופי לפני שייהרס, לדעתי כמובן.
וכמובן לא לשכוח, להיות שגרירים טובים לארצנו.