בלוג אטלנטה: ׳תגיד שאתם כבר הרבה זמן באמריקה…׳

מבחן הסנאי המשועמם

באחד הערבים של חודש ספטמבר נחתו כאן באטלנטה ההורים של אשתי ותוך מספר שעות עשו את הדרך משדה התעופה לביתנו השוכן אי שם בפרבר צפוני, די מרוחק מהעיר. תיארתי לעצמי שהג׳ט לג יעשה את שלו ואולי הם יבלו את הלילה בקריאת חדשות מישראל בטלפונים הניידים שלהם או בפריקת המזוודות, אבל האמת היתה מפתיעה. הם נרדמו מייד וקמו איתנו בשעת בוקר סתווית ונאה. 

את רואה, אמרתי לאשתי, סתם דאגת שלהורים שלך יקח זמן להתרגל לאמריקה. הם נכנסו לעניינים צ׳ק צ׳ק. 

בעודי מרצה לאשתי שהג׳ט לג הוא בכלל קונספירציה של אתרי ג׳ט לגים שמרוויחים מפרסומות, נשמעו צעקות מהקומה למטה, סנאי, סנאי, סנאי… המצוקה בקול היתה ברורה וכדי לא לאבד זמן דילגתי את 12 או 14 או 16 המדרגות, תלוי איך סופרים (עם ג׳ט לג או בלי) בדרך לסלון. בדמיוני כבר ראיתי להקת סנאים מקיפה את הוריה של אשתי ומאיימת לנשוך אותם או אולי אפילו לחטוף אותם ליער אבל לא סנאים ולא יער. אבא שלה פשוט עמד שם בחלון עם המצלמה של הטלפון, מנסה לתפוס תמונה ראשונה של סנאי באמריקה. 

אהה… זה הכול? פשוט ראית סנאי? אמרתי לו וחזרתי לאחור. 

סימנתי לאשתי שההורים שלה קצת השתגעו אבל חוץ מזה הכול בסדר והיא לקחה אותי הצידה ואמרה, מה אתה רוצה מהם, אתה לא זוכר איך אתה בשבוע הראשון אחרי שנחתנו פה, צילמת את אותן התמונות וצעקת סנאי, סנאי כל פעם מחדש?

אני? היתממתי. 

אתה, היא אמרה. אתה רוצה שאני אראה לך את התמונות? פתחת אלבום בגוגל בשם 100 סנאים שצילמתי השבוע.

לא יכול להיות, אמרתי ובתור מחאה יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר של סתיו אטלנטי ולהתעלם משלושה סנאים שחלפו מולי. 

דקה קלה אחר כך כבר הייתי שוב בבית, צועק לאשתי, תקראי לילד שיירד למטה, צ׳יק צ׳ק, שיירד כבר…

מה קרה, צביקה? ההורים של אשתי נבהלו. הכול בסדר? 

חתול, אמרתי להם. חתול. התיישב ליד הכניסה של הבית ולא זז.

חתול? זה הכול? אמא שלה שאלה. אז מה הבעיה?

אז זה בכל זאת הג׳ט לג, הצבעתי עליה לאשתי והוספתי, אמא שלך ממש מתנהגת מוזר. 

אשתי ניסתה להסביר להורים שלה שאצלנו אין חתולי רחוב ושאם כבר רואים חתול תועה, כזה שעשה את הדרך מאחד הבתים בשכונה, כולם מיד קופצים לראות אותו ואולי להציע לו קצת גבינה או חלב. 

יצאנו כולנו החוצה לנסות ולמשוך את החתול פנימה או לפחות לגרום לו להישאר בחצר אבל הוא הביט בנו במבט מוזר של חתול קסנופוב שכבר גר באמריקה הרבה שנים והסתלק מהמקום. 

וואו, זה היה חתול, לא הפסקתי להתרגש. חתול אמיתי. 

הספקתי לראות את אבא שלה מביט באמא שלה ומסמן לה ששנתיים באמריקה יכולות לשגע כל אחד אבל זה לא הפריע לי. למעלה בחדר, פתחתי את המחשב וחיפשתי אלבום שנקרא 100 סנאים בשבוע.

כמה משעמם, אמרתי. אני לא מאמין שהג׳ט לג השפיע עלי אז כל כך. זאת כנראה איזו השפעה צדדית שלא מדברים עליה. לרגע חשבתי למחוק את האלבום ואת כל הסנאים שצילמתי אבל אז חשבתי שזה רעיון לא כל כך טוב כי במקום זה, אני יכול להחביא תמונה אחת נדירה של חתול מקומי בין כל הסנאים ולעשות מזה משחק, חפש את החתול או משהו ואולי להוציא על זה פטנט ולמכור במיליונים ולקנות עוד כמה בתים בשכונה.

אשתי נכנסה לחדר.

אנחנו הולכים להיות עשירים, אמרתי לה.

ומה הרעיון הגאוני שלך הפעם, היא שאלה, מעט בעייפות.

חפש את החתול, אמרתי. זה הכול בזכות ההורים שלך. הם ההשראה הגדולה. תגידי, אבא שלך עדיין מחפש סנאים שם למטה?

לא מפסיק. כל סנאי שהוא רואה, הוא צועק כמו ילד.

משפחה מוזרה, מילמלתי. אבל גם חתולים לא בוחרים את המשפחה שלהם ובטח שאצל הסנאים זה לא שונה, אז מה אפשר לעשות. צריך להתרגל לזה.

כן, היא נאנחה ולרגע נראתה לי מודאגת.

מה קרה? שאלתי.

שום דבר… רק חשבתי לרגע על היום שניסע לבקר את ההורים שלי בארץ. 

מה הבעיה?

כלום, זה רק הג׳ט לג. הוא יכול להשפיע, אתה יודע. אני מקווה שלא תחטוף שוק חתולים.

אני? אמרתי. מיאו. בחיים לא. את שוכחת איפה גדלנו כולנו? רק בשכונת הגפן ברמת גן ספרתי מעל מיליון. 

לא, לא שוכחת.

אז אין בעיה. יללתי, כלומר אמרתי וירדתי חזרה לסלון לחקור עוד את התנהגותם המוזרה של בני משפחה שנוחתים לביקור באמריקה. 

מבחן התפוח האדיב

בדרך לאיזור של התפוחים בסופר השכונתי, רגע אחרי שנתתי זכות קדימה לגברת בקלנועית וסלסלת קניות מלאה ואיפשרתי לשתי נערות חייכניות להיכנס לפני לשורה של הפירות והירקות, פתאום תפסה אותי המחשבה. אנחנו הרי לא נישאר באמריקה לתמיד, מה יקרה כשאצטרך לקנות תפוחים בישראל? האם אני עדיין יודע איך עושים את זה בעברית? האם אני זוכר שכל פאונד זה בערך חצי קילו? האם אני מסוגל להתרגל למחירים בשקלים חדשים?

מפה לשם התפוחים התחילו להתגלגל, כלומר, לא אלה שהיו מונחים יפה על המדפים, תפוחי גאלה, תפוחי אנווי, תפוחי מקינטוש, או תפוחי גרנד סמית ירוקים, אלא התפוחים הקונספטואליים, אלה שאפשר לדמיין ושנוטים לא להרחיק יותר מדי מהעץ. מילא המחירים והשפה או המשקל בישראל אבל מה יקרה אם אגיע לתור ופתאום בטעות תצא לי איזו סליחה, אדוני, או בבקשה, גברתי, אני חושב שאת היית פה קודם…

סיימתי את הקניות והעמסתי משקל עודף של תפוחים על העגלה. דקה קלה אחר כך פרקתי את הסחורה הסיטונאית לתוך תא המטען של המכונית שכמו תמיד התחבאה היטב בים המכוניות שבמגרש החנייה הגדול והייתי מוכן לחזור הביתה. המטרה: לחלוק שני תפוחים עם אשתי ולשתף אותה בדאגה המשמעותית למדי הקשורה לעתידנו.

 את מבינה? אמרתי לה תוך כדי שאני נוגס בתפוח מקינטוש מקורי שעולה רק 1.29 דולר לחצי קילו. זה יכול לקרות, זה לא שיש לי שליטה על זה. אני אלך יום אחד בשופרסל בישראל בין ה… איך קוראים לזה בעברית… נו, ה- Isles של הסופר?..

השורות? היא ניסתה את מזלה. לא, לא שורות, טורים… לא. רגע, איך קראנו למדפים בסופר בגבעתיים? מדפים, אולי? מעברים?

לא יודע, הכול נשמע לי מוזר, פתאום. אמרתי. בכל מקרה, נגיד שאני עובר בין ה… הפסאז׳ים האלה ופתאום מגיעה מולי אישה בקלנועית ובלי לשים לב נפלטת לי איזו סליחה, גברתי, בבקשה, ואולי ביחד עם זה גם איזו מחווה של היד שמסמנת לה שהדרך כולה שלה. אני לא אומר שזה יקרה על בטוח, אבל זה יכול לקרות. אנשים חוזרים מאמריקה ודברים כאלה יכולים לקרות להם בסופר או בתור לדואר או סתם ככה ברחוב. מספיקה שנייה אחת של חוסר ריכוז ו…

ו… מה? מה כבר יכול לקרות?

מסמנים אותך, אמרתי. פעם בסופר, עוד פעם אצל הירקן, פעם שלישית בגלידה וזהו זה. מתחילים לצחוק עלייך מאחורי הגב. התייר מחו״ל. 

אוקיי, ואיזה נזק יכול להיגרם מזה? אשתי ניסתה לעזור לי להתגבר על החשש רגע לפני שהוא הופך למשהו גדול יותר ומאיים. 

איזה נזק? להורים האלה יש ילדים. הילדים הולכים לבית ספר. הם פוגשים שם את הילד שלנו. הם אומרים לו, הא, אבא שלך זה ההוא שבורח לו Excuse me, sir וגם Excuse me, mam כל הזמן. איזה צחוקים. הוא חושב שהוא חי בסרט אמריקאי. ממש בידור. בטח גם אתה תגדל להיות כזה, ככה הם יגידו לו, המסכן. את מתארת לעצמך את גודל הטראומה?

רגע, לאט לאט, אשתי ניסתה לעודד. אני בטוחה שאלה דברים שאפשר לעבוד עליהם. זאת אומרת, קודם כל אתה יכול לא ללכת לסופר בחודשים הראשונים, עד שתתרגל מחדש.

ומה נאכל?

אפשר להזמין משלוחים.

ואם תגיע לנו חבילה לסניף של הדואר? נחכה שמישהו יביא לנו אותה וישים ליד הדלת? זה לא אמזון. זה דואר ישראל, עם הסמל של הצבי, את זוכרת?

כן, כן, עכשיו הזכרת לי. אתה מזכיר לי הרבה דברים בבת אחת. 

אז זה מדאיג. זאת בעיה. אני לא יודע אם נסתדר.

מהמתח הקל שהחל להצטבר פתאום במערכת, כירסמנו את התפוחים עד למקל הזה שתקוע בתוכם (אריזה גאונית של אפל) וכשסיימנו הגשתי לה צלוחית קטנה כדי לזרוק לתוכה את הגלעינים. 

ת׳נק יו, היא אמרה.

יור וולקאם, אמרתי.

שנינו חשבנו, אם אני מנחש את הכיוון של התפוח המתגלגל, שנינו חשבנו את אותה המחשבה. אנחנו בצרות. זה לא יעבוד. נצטרך שבועות על גבי שבועות של תכנות מחדש, אבל לא אמרנו כלום. לפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם המציאות זה פשוט לאכול עוד תפוח. 

מבחן המורה הנאה

כשהגענו לפה לפני שנתיים, השתדלנו לדבר עם הילד פה ושם באנגלית, או לפחות בחלקי משפטים. הוא בעצם לא ידע שום מילה והחשש היה שבבית הספר, מלבד ההלם (של כיתה קטנה מדי שיש בה רק עשרים תלמידים שקטים באופן מחשיד ומורה גבוהה שלובשת חליפות לבנות ליום העבודה שלה) הוא יתקשה לבטא את עצמו, שזאת דרך עדינה יותר לומר, לא יוכל להגיד למיסיס רוג׳רס שהוא חייב פיפי דחוף לפני שהוא מפשתן על שטיח יבשות העולם שבמרכז הכיתה. 

אז אני עבדתי איתו בעיקר על ביטויים בסיסיים כמו I’m hungry ו- I’m thirsty או דברים מורכבים יותר מבחינת המסר המגדרי כמו I really like your suit, Mrs. Rogers ואשתי חיזקה את הביטחון שלו עם מילים ומשפטים כמו Hello ו- I’m from Israel, I come in peace.

למרות ששטיח יבשות העולם נותר יבש בחודש הראשון לבית הספר, הילד היה מתלונן על כך שהוא צריך ללכת למקום שבו כולם מדברים בשפה שהוא לא מבין ושמבקשים ממנו לעשות כל מיני דברים שהוא לא רוצה לעשות. זה לא כיף לשמוע דיווח כזה כשאתה אבא או אמא אבל מה יכולנו לעשות? רק לחכות שהמנהל יתקשר ויודיע לנו שהילד מסולק מבית הספר בשל חוסר יכולת לתקשר בשפה המקומית. 

אז הוא התקשר באמת, אבל זה היה בסוף השנה ודווקא כדי להודיע שהכול סבבה ושהילד נקלט יפה ועשה עבודה טובה במהלך השנה. 

מכאן והלאה הדברים הלכו והסתבכו. לא בשבילו, כמובן, אלא בשבילנו. המילים הבודדות שלימדנו אותו נקלטו כל כך טוב שהוא צירף להן עוד מאות מילים וביטויים וגם החל לקרוא לבד בספרים ולדבר עם החברים שלו מהשכונה ומהכיתה בשפה הזאת שמדברים באטלנטה (סוג של אנגלית, צ.י.). לאט לאט תחושת השפה שלו התפשטה והעמיקה עד שפה ושם החלו יוצאות לו הערות כאלה, משהו כמו, סליחה, אבא, מה אמרת עכשיו?

מה אמרתי? כלום… רק אמרתי הכול טוב. Everyhing is good…

כן, אבל למה אתה אומר good כמו איזה אינדיאן, כאילו שאתה מדבר בשפה אחרת, למה אתה לא אומר good?

אבל הרגע אמרתי good, רטנתי.

נו, אתה עושה בכוונה, הוא התעצבן. אתה לא שומע מה אתה אומר? זה לא גווווד, זה גאאאד.

אוקיי, גווווד, אמרתי, שוב. 

טוב, אל תגיד כלום, פשוט אל תשתמש במילה הזאת לידי, בסדר? ו… אם אתה רואה חברים שלי בסביבה, תנסה להיות Invisible כמה שאתה רק יכול. 

אין בעיה, אני אהיה Invisible אמרתי, תוך שאני מנסה לחקות בדיוק את האופן שבו הקטנצ׳יק הוגה את המילה אבל המבט שלו שידר סלידה עמוקה מהאיש שנחוש להרוס לו את המילים באופן עקבי.

אמרתי לעצמי שהכול טוב ולא צריך להתרגש מילד בן שש וחצי שמעיר לך על מילה כזאת או אחרת ובאמת הכול הסתדר ובמשך יומיים הוא לא העיר לי על אף מילה, או שאולי באמת פיתחתי יכולות של invisible אבל אז אמרתי משהו באנגלית עם המילה דוב או ידיים או סאונד, אני לא יודע מה זה היה וראיתי איך הוא מתאפק. איך הוא מתאמץ לא להעיר לאבא שלו. יכולתי לראות את הקמט הזה במצח שמלמד על מחשבה חדשה שהחלה להתגבש בתוכו. אולי אבא שלי באמת אינדיאני? אולי אני מאומץ בכלל? לא יכול להיות שהוא לא מסוגל להגיד Bear כמו שכל החברים שלי מהכיתה אומרים.

משבוע לשבוע ומחודש לחודש גבר בינינו המתח הבין לשוני. ככל שהמשכתי לנסות ולעזור לו בשפה המקומית כך גבר הבוז שלו לגבר בן ה-48 שלא מצליח לחקות דיפתונגים פשוטים של אנשי הדרום. 

המשכתי להיות קול, או Cooeelll בשפה שלו עד שיום אחד קיבלתי טלפון מהמזכירה של בית הספר.

מר יוליס, המנהלת של בית הספר רוצה לדבר איתך.

אוקיי, אמרתי, Everything is good, יש לי זמן לדבר.

במשרד שלה, המזכירה תיקנה. היא רוצה שתבוא לפגישה.

פגישה? איתי? הכול טוב? שאלתי.

מה דעתך על מחר בעשר בבוקר?

בדיוק בעשר נפתחה הדלת והמנהלת קיבלה אותי בחדרה. היא ניסתה להיות מחויכת ונחמדה אבל ראיתי שהיא מוטרדת.

צבי, היא פנתה אלי. מה שלומך?

את מדברת עברית? כמעט צעקתי.

לא שומעים שאני ישראלית, במבטא, נכון? היא חייכה.

וואו, אמרתי ואז עוד פעם אמרתי, וואו. קצת מטופש, אבל זה מה שיצא לי.

תראה, אני לא אסתיר ממך, ראיתי אותך ואת אשתך באסיפת ההורים האחרונה ולא יכולתי שלא לשים לב אליכם.

למה? מה קרה?

המורה של הילד שאלה את ההורים שאלות ובכל פעם שהיא פנתה אליכם אתה השתתקת לגמרי. פה ושם שמעתי איך בורחת לך מילה בעברית אבל כשהיית צריך לענות לה, באנגלית, זה הרגיש כאילו נחסמת לגמרי.

כן, כן, אמרתי. ופתאום הרגשתי שאני רוצה לפרוץ בבכי. הילד פשוט ישב שם והסתכל עלי ו… כל החברים שלו היו שם…

אני יודעת מה קורה לך. זאת תופעה שכיחה, אל תרגיש לא נוח. אני רק דואגת שלא תאבד את האנגלית שלך. בכל זאת אנחנו בג׳ורג׳יה והשמועה אומרת שזאת השפה הרווחת כאן. היה לי חשוב לקרוא לך לכאן כדי לעודד אותך להמשיך ולדבר בשפה שלנו רגע לפני שאתה זונח אותה לגמרי. כבר היו לנו מקרים של הורים, ישראלים, ונצואלנים, ספרדים, מכסיקנים, הודים… שזה קרה להם. אחר כך הם מתקשים למצוא עבודה או להסתדר עם הרשויות בגלל המכשול… וזה חוזר לילדים, בסופו של דבר. 

כן, כן, אני מבין, אמרתי לה בעברית.

יופי, אני שמחה, היא אמרה ופתאום ראיתי שהוקל לה. שמחתי שיש מישהו בבית הספר שמזדהה איתי כל כך. מכאן דברים יכולים רק להשתפר, אמרתי לעצמי.

אז זהו זה, ממחר אתה מתחיל להגיע לבית הספר והולך ישר לחדר 102 למורה המיוחדת שלנו לאנגלית שמתמחה במקרים כמו שלך…

המורה המיוחדת לאנגלית? חזרתי.

מיסיס מוניוז. נדמה לי שהיא גם המורה של הבן שלך בכיתה ב׳, נכון? כן, כן, יש לנו רק מורה אחת יפה כזאת (או שאולי היא אמרה מוכשרת כזאת, אני לא בטוח). אני משוכנעת שהיא תשפר את הביטחון העצמי שלך ותחזיר את יכולת הביטוי שלך באנגלית למה שהיא היתה לפני שאמריקה קילקלה לך הכול. 

נותרתי ספיצ׳לס כמו שאומרים בשפה שלהם. 

היא ראתה שקשה לי להתבטא, עכשיו גם בעברית ואז הוסיפה: ובקשר לבן שלך ולמבוכה הקלה שעשויה להיווצר בגלל העובדה שאבא שלו מגיע לבית ספר ולומד אנגלית, אל תרגיש לא נוח. אלה דברים שעוברים עד חטיבת הביניים לכל היותר. פשוט תסביר לו.

להסביר לו? להסביר לו מה? שאלתי. הבטחתי לו שאני אהיה אינביזיבל במשך השנה שנתיים הקרובות, בעיקר ליד החברים שלו ו… 

שתהיה מה?

לא חשוב, אמרתי. מילה באנגלית.

אוקיי, אז פשוט תגיד את האמת. אנחנו תמיד מעודדים את התלמידים שלנו לומר את האמת. תגיד שאתם כבר הרבה זמן באמריקה. עם דגש על המילה הרבה.

אני לא אצליח, אמרתי לה. אין סיכוי.

אז יש לי רעיון, היא אמרה והרימה את הטלפון. היא חייגה ואז המתינה לקול מהעבר השני. מיסיס אוונס, גוד מורנינג, האו אר יו? אני מצרפת לך תלמיד חדש… כן, כן, אחד מהמבוגרים לכיתת כתיבה יצירתית… לא, לא, לא מחר, מחר הוא מתחיל בשיעורי אנגלית עם מיסיס מוניוז, אז בואי ננסה לקבוע ליום שלישי… כן, קשיי התבטאות בעל פה… כן… כן… אני בטוחה שתעשי עבודה טובה… אני יודעת… כן, אני זוכרת… אז הוא יגיע מחרתיים… כן, תודה…

נדמה לי שנעלמתי על הכיסא אצלה במשרד כי אני לא זוכר אותה אומרת או מוסיפה איזשהו דבר בהמשך. פשוט נמוגתי לתוך הנוכחות האבהית המוכרת לי ויצאתי או הגעתי בדרך כלשהי חזרה הביתה.

איך היה בבית הספר? אשתי שאלה אותי כשחזרה מהעבודה. היא זכרה שקבעתי שם פגישה עם המנהלת.

שום דבר מיוחד, אמרתי. הכול טוב. תגידי, מתי אמרת שאנחנו נוסעים לביקור דחוף בישראל?

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם