בלוג אמריקה: בעקבות הקוסקוס האלוהי

0

דאטה אנליסט, חוויית המשתמש, ניהול מוצר, ג'אווה, פייתון, בינה מלאכותית, מפתח בענן? קחו קורס אונליין במיטב מקצועות הטכנולוגיה והזניקו את הקריירה שלכם לדרך חדשה. הקורסים (באנגלית בלבד) מתחילים ב- 11 וב-12 בנובמבר. לפרטים הקליקו כאן...


כל אחר הצהריים אשתי עמלה על הכנת הקוסקוס הישראלי המושלם. מעולם לא ראיתי אותה שוקדת כל כך על מנת קוסקוס. לכאורה זה סיפור פשוט שאפשר להכין בחמש דקות אבל תאמינו לי, אפילו במאסטר שף לא משקיעים ככה. לקראת השעה 17:25, שעון אטלנטה, הבשורה הגיעה בצורה של צעקה מהמטבח למטה: "הקוסקוס מוכן. הגעתי ליחס המושלם בין פטרוזיליה, גרגירים ושמן זית. עכשיו אני צריכה נהג שיכול להסיע אותנו לבית ספר בלי שהאוטו יקפוץ יותר מדי בדרך."

כמובן שהתנדבתי. גם בגלל שאין שום נהג אחר באיזור וגם כי אני אחד כזה שתמיד אוהב להירתם למשימות של העברת קוסקוס ממקום למקום. המקום שאליו נקראתי להסיע את הקערה המלאה בכל הטוב שאשתי הכינה באהבה היה כאמור בית הספר של הילד. פעם בשנה חוגגים שם את יום ההריטג', שזה יום המורשת או התרבות הלאומית או איך שלא תקראו לזה. בקיצור, קוסקוס. 

בשנה שעברה פיספסנו את יום המורשת בבית הספר והשנה, עיר חדשה ובית ספר חדש, לא יכולנו לחזור על הטעות. מלאים בחוסר ניסיון ובתקוות לטעום ממיטב מטבחי העולם שמנו פעמינו לעבר בית הספר, מרחק שלוש דקות נסיעה –  לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו בארצות הברית הגדולה של אמריקה הענקית. 

אשתי ביקשה שאיכנס לחנייה הראשונה, כי השנייה כוללת פיתולים ויש מצב שהקוסקוס לא ירגיש טוב ויאבד את הטעם לחיות או שתהיה לו ירידת מלח פתאומית. נעניתי לבקשתה ובזמן שהילד שואל מהמושב האחורי במבטא אמריקאי, למה אנחנו בכלל צריכים ללכת, זאת הרי לא פעילות חובה, חתכתי לכיוון החנייה הראשונה שהיתה ריקה להפתיע.

תראי, אמרתי לאשתי, כשיצאנו מהאוטו ואשתי מנסה לאזן את צעדיה כדי לא לגרום לנזק בלתי הפיך למנה הישראלית המושלמת ביותר שיצאה ממטבח כלשהו במרחק אלפי קילומטרים מישראל, גם החנייה השנייה ריקה. אנשים לא באו בגלל שקר לאללה או שסתם לא עניין אותם. 

בפנים בכל זאת ראינו נוכחות לא בלתי מרשימה ובעיקר של כוחותינו. בצד המזרחי של הקפיטריה המקומית, בלטו ראשונים דגלי ישראל וקישוטים שכללו תמונות של סלבריטאים ודמויות ישראליות ידועות,ספרי הארי פוטר בעברית ועוד כמה אלמנטים חשובים מהווי ארץ הקודש כמו לוגו גדול של חברת Waze. אבל מה שעוד יותר בלט, היתה ההשתלטות על ארבעה שולחנות רצופים לצורך הקמת הדוכן בעוד ההודים, מימין – מדינה שבה חיים כזכור רק מיליארד נקודה שלוש בני אדם – נאלצים להצטופף על שני שולחנות בלבד והרומניה משמאל מגישה מטעמים מאחורי שולחן בודד.

איך זה שקיבלנו ארבעה שולחנות, שאלתי בהתרגשות את אחת הבנות, אמא לילדים בבית הספר. בלבי קיוויתי שתשיב: אוהבים אותנו מאוד בבית הספר הזה ומעריכים אותנו בגלל ההישגים היוצאי דופן, בכל זאת יהודים אתה יודע, וגם כאן זאת ג'ורג'יה והרפובליקאים שולטים וטראמפ הוא הנשיא ו…

אבל היא אמרה, פשוט באנו ראשונים ולקחנו. לא שאלנו אף אחד.

אה, אמרתי.

לרגע שכחתי שאני בקאמינג, מיקוד 30041 ג'ורגי'ה, ארצות הברית והרגשתי לגמרי בגבעתיים. השמחה הישראלית, יש לומר, כבשה גם אותי וכך נעמדתי ליד הדוכן וצילמתי את האמהות מפזרות את כוסות החומוס, כדורי השוקולד (מאכל ישראלי מסורתי ידוע) וגביעי הקוסקוס הקדוש על השולחן. כיאה למנהג המקומי, פיזור האוכל נעשה עם כפפות חד פעמיות ונוכחות מרתיעה של סניתייזר גדול. בכל זאת, צריך לזכור שאנחנו מתארחים על אדמתה הסטרילית והמאוחדת של אמריקה.

כמה רגעים אחר כך קרה אירוע מכונן. הילד שלי, במקום להעמיס על עצמו צלחות של חומוס וקוסקוס עשה את המרחק הקצר בין הדוכן הישראלי, זה שמישהו תלה מעליו את השלט Europe לדוכן הרומני. הוא נעמד מול הרומניה החביבה ואמר לה שהאוכל שלה נראה טעים.

כן, אבל אנחנו עכשיו מראים לעולם איך אוכלים קוסקוס, אמרתי לילד ודחפתי לו לילד צלחת. אל תשכח גם שאמא שלך הכינה. נכון שהיא ממוצא רומני מצד האבא, מצד סבא שלך, אבל אתה זוכר שהיום זה היום הנאמנות הלאומי, נכון?

זה יום המורשת, הוא תיקן אותי ואז הצביע על משקה צהבהב שהונח בתוך בקבוק, על השולחן הרומני. זאת לימונדה? הוא שאל את האישה. 

לא בדיוק. זאת הסודה הלאומית שלנו היא אמרה שעשויה מגרגרים כלשהם. הייתי בשמחה מציין את שמם אבל שמם חמק ממני. 

אני רוצה, הילד אמר. 

הדוכן הרומני
הדוכן הרומני

האישה שאולי הזכירה לו את סבתא אוצה מיאשי בצפון רומניה מזגה לו מהמשקה ואז שאלה אותו אם הוא רוצה לנסות גם את כדורי הבשר הקטנים שבתוכם נתקע אחר כבוד דגל רומניה על קיסם שיניים. 

תודה רבה, עניתי בשמו. הוא לא אוהב כדורי בשר ובטח שלא…

כן, אני רוצה, הוא קטע אותי והושיט יד.

כשפי נותר פעור צפיתי בבני הישראלי, זה ששכח לאחרונה לדבר בשפת אבותיו וסיגל לעצמו במהירות מבטא דרומי מקומי, נוגס בכדור הבשר.

קיוויתי שהוא יגיש לי את הכדור לאחר נגיסה ראשונה או יעווה את פניו או אולי אפילו יירק מלוא המוכטה על הרומניה, אבל אף אחד מאלה לא קרה. במקום הוא בלע את הכדור, הביט בי בעיניים סקרניות ואז פנה לאישה ואמר.

More.

בהמשך התפתחו הדברים באופן כזה שנאלצתי לבקש סליחה מהמוכרת ולדחוף סלאש לגרור את הילד חזרה לכיוון הדוכן שלנו, אבל הוא בשלו, התעקש כמו סבא שלו לנסות פרוסת לחם מלוחה. 

זה רק לחם, בלי כלום. אמרתי לו. זה אפילו לא בא עם חומוס. בוא תראה מה יש אצלנו…

הוא הביע את מחאתו ונמלט עם שתי פרוסות לחם לעומק הקפיטריה שם חיכה לו ילד מהכיתה. ברוס הסיני.

ברקע דוכני האוכל החלו להגיע עוד ועוד מבקרים לאירוע וחצי שעה אחר כך המקום כבר היה הומה. אשתי נעמדה עם כמה אמהות ישראליות מאחורי הדוכן והסבירה להורים ולילדים שחלפו מולם ושאלו שאלות אודות הטעימות המוצעות להם.

יותר מאוחר, בדרך חזרה היא תספר לי עד כמה התרגשה כשילדים מכל העולם נעצרו ליד השולחן, לקחו את הקוסקוס לטעום ואז, בזמן שההורים שלהם מביטים בחשד, או בחוסר ביטחון, סימנו להם עם אגודל מורם למעלה. הם ממש אהבו את הקוסקוס, היא חזרה ואמרה בקול נרגש. 

בינתיים מצאתי מקום בין שורות הכיסאות שהוצבו מול הבמה הגדולה. ערב המורשת כלל לא רק מאכלים מכל העולם אלא גם הופעות. בזה אחר זה עלו ילדות סיניות והודיות ושוב סיניות ושוב הודיות ויצגו את מגוון הקולות של המורשת העולמית. ואז הודיעה המנחה כי הגיעה תורה של הנציגה הישראלית.

ילדה בלונדינית רזה וגבוהה עלתה על הבמה ולצלילי הבה נגילה הופיעה בקטע מחול אמנותי, תוך שהיא מפליאה ביכולות אלסטיות שאף אחד מהאסיאתיים לא הפגין לפניה. 

ניצחון, צעקתי. ניצחון.

קמתי והרעתי לה בסוף הקטע ולמרות שטעם המורשת הרוסית הורגש באוויר, כמו גם המבטא של הוריה, לא חשבתי שיש סיבה לפקפק במקור ההשראה, כשמדובר בלאומיות ישראלית גאה. 

הדוכן הישראלי
הדוכן הישראלי

ניצלתי הפוגה בין קטע הארי קרישנה שהושר על ידי חמישה ילדים, ארבעה מהם במצב חצי רדום ואחת בהיי, לקטע סיני חמוד, מין שיר חמוד על חתלתול שובב (או שאולי זה היה על דרקון מסוכן?) כדי לחמוק חזרה אל דוכני האוכל ולגלות מה יש למורשת העולמית ללמד אותי. 

ובכן, לא אלאה אתכם בשיטת המחקר ואגש ישר לתוצאות. במקום הראשון, הרבה מעל כולם בזכות נדיבות, צבעוניות, צניעות וחריף שמרים לתקרה – הדוכן ההודי על שלל מיני האורז והגרגרים. אחריו, הסינים עם כיסונים ממולאים בבשר ובמקום השלישי, הברזילאים עם אותם הכיסונים, אבל עם טוויסט של סמבה בפה, כופתאות גבינה אווריריות כמו הנוף מפסל ישו בריו דה ז'ניירו, מין משקה בירה מקומי וכדורי שוקולד. 

ציון לשבח בחרתי להעניק לדוכן של קוסטה ריקה בזכות הנציג שהסביר כמה המדינה שלו נהדרת אבל ויתר כליל על האוכל, לג'מאייקה בזכות הקולה המקומית ולאירלנד על האומץ להגיש לחם עם חמאה אירית וזהו. מעליהם בלט בחוסר החשק הדוכן האמריקאי. הבנות שעמדו מאחוריו נראו קצת חסרות אנרגיה, אולי כי אכלו מתבשיל המשהו עם תירס שהגישו. 

סוף הערב הגיע. המנחה קראה לכל הילדים שטרחו ובאו בתלבושת מסורתית לעלות לבמה לתמונת מזכרת. בתוך דקתיים התמלאה הבמה במיטב תלבושות העולם ואחד התלמידים קיבל ליד מיקרופון כי לדקלם את הצהרת הנאמנות לדגל האמריקאי. הצהרת נאמנות שעמדה בספק, לאור העובדה שאותו הדגל לא סיפק אפילו מעדן אחד ערך לחיך לאורך הערב כולו. 

את יודעת מה היה מוזר, אמרתי לאשתי בדרך חזרה כשהיא אוחזת בקלילות קערת קוסקוס ריקה ומרגישה תהילה של שפית מפורסמת מהי. 

מה?

שבסוף הגיעו מלא אנשים, אבל כולם כמונו, מארצות אחרות. האמריקאים שנולדו פה, לא טרחו אפילו לבוא.

היו קצת, היא אמרה.

כן אבל מי שבאמת בא והכין אוכל וטרח והתרגש היו הלא אמריקאים. 

אלה שרוצים להיות אמריקאים, היא זרקה.

אני אמריקאי, הילד אמר מאחור.

Yeah, Right, אמרתי.

אני אמריקאי, הוא צעק.

אוקיי, אוקיי, אמרתי. שעת ערב מאוחרת היא לא הזמן לויכוחים בנושאי זהות. אבל מחר בבוקר, חשבתי לעצמי, כשהוא יתיישב לשולחן לאכול ארוחת בוקר, הוא ייזכר למה לפעמים זה ממש לא רעיון רע להיות ישראלי. עניין של טעם מורשת.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם