בלוג אמריקה: החיים הם גראז'

0

לו הייתם מכונית באמריקה, איזו מכונית הייתם רוצים להיות? פורד? יונדאי? מוסטנג? למבורגיני? כל התשובות לא נכונות. לו הייתם מכונית בארצות הברית, הייתם רוצים להיות אחת כזאת שנכנסת לגראג' הביתי, שזוכה בכבוד להיות חלק מהמשפחה הגרעינית. כזאת, היברידית, חשמלית או קונבנציונלית, לא חשוב איזו, העיקר שהגשם לא מכה על גג הפח שלה והשמש לא קופחת עליה שעות ארוכות מדי יום. מכונית כזאת. 

אבל אין הרבה כאלה, אתם מבינים. לפחות לא אצלנו בשכונה. גם האוטו שלנו, היחיד, חונה על רחבת הגישה למוסך, בחוץ. משקיף אל דלת הגראז' הפעורה וכמו יתר המכוניות ברחוב יכול לראות בפנסים כלים את השטח הפנוי והמוגן הממתין לו מרחק מטרים ספורים, כמו ארץ מובטחת שלעולם לא תתממש עבורו. 

כן, גם לי הייתה פעם את התפישה הרומנטית הזאת שהגראז' בבתי ה- single family נועד למכוניות. שבשביל זה בנו אותו. אבל המפגש עם המציאות הוכיח לי שלמוסך הביתי בערי הפרברים מגוון תפקידים חשובים ואף לא אחד מאלה כולל אכלוס של מכונית קוריאנית, יפנית או אפילו אמריקאית בקרבו. 

אתם בטח יודעים, בבתי שכונות פרבריות, בעצם, לא רק, תוכלו למצוא שני סלונים. אחד נקרא הסלון פורמלי והשני הוא הסלון המשפחתי. ויש עוד סלון, כך גיליתי בעקבות מחקר מעמיק שביצעתי בשנה וחצי האחרונה שאפשר לקרוא לו הסלון הלא פורמלי לחלוטין וזהו הגראז'. הסיבה שצריך עוד סלון בנוסף לסלון שמעבר לו כבר מחכה סלון היא המילה פרטיות. מילת מפתח בחיי האמריקאי הממוצע, אם יש חיה כזאת, כי חיות, אתם יודעים, הן לא שוב דבר ממוצע. 

כשהבית שלך תחום היטב בעזרת גדר עץ או שיחים זהו בעצם מצב נפשי. זה מבטא את הצורך שלך ובאותו הזמן ממש גם את הצורך של השכן שלך שלא לראות זה את זה ממרחק שעשוי להטיל סכנה על תחושת הפרטיות. כלומר, כן להגיד שלום זה לזה מעבר לגדר ומה נשמע ואיך אתה נהנה מהבירה הצוננת שאתה מחזיק ביד ולפעמים גם לקפוץ לביקור עוקף גדר ולהציע עזרה או ציוד טכני נדרש אבל תמיד בידיעה ששם בחוץ, בין הבית שלי לבית שלך היא מחכה. הגדר. הפרטיות שלנו. 

אם השכן מעבר לגדר הוא מהסוג הפחות דברן אפשר כך להעביר שנה או שנתיים או 20 מבלי לדעת מה קורה בבית שמעבר לגדר, איזה אוכל מבשלים שם, איזה פיג'מות מצחיקות לובשים שם. הדבר היחיד שתמיד יחצה את רף הפרטיות השקטה הוא קול מנוע מכונת כיסוח הדשא שמרעים פעם בשבוע.

ועכשיו אני חוזר לגראז'. כי עד כמה שאנשים אוהבים את הפרטיות בכל זאת מדובר ביצורים אנושיים עם רכיבים סוציאליים שמותקנים להם בתוך הנפש וכך בזמן שבחלק מהבתים דלתות המוסכים נשארות סגורות, תוכלו לראות את אותן דלתות הגראז' הנפתחות כמו מכוח הרצון שלהן, פה ושם, נותנות לכם אפשרות נדירה ויקרה להציץ פנימה אל תוך בית פרברי אמריקאי. נכון, אין כאן הצצה לקודשי הקודשים, כלומר למטבח או לחדרי השינה בבית או חלילה לספה שמול הטלוויזיה. זאת גישה מוגבלת אל ארונות הכלים והאחסון, המדפים והחפצים המיותרים, אבל עדיין זאת תחושה של קפיצה קלילה ומוזרה מעבר לגדר. 

בימי הקיץ החמימים בואך הבילים בדרך לבריכה ובשעות הערב אני נתקל לא אחת בדיירים שפותחים מוסך, כלומר מתיישבים לבד או יחד עם בני משפחה נוספים או חברים ומעבירים בין המברגים, ארגזי הכלים ומכונת כיסוח הדשא שעה שעתיים של שיחה. המוסך הוא החדר שנותן את הזווית הטובה ביותר אל הרחוב ומכיוון שכל אדם שפוי קץ באיזשהו רגע במראה היפה של הגינה הפרטית והמגודרת שלו, הגראז' הוא זה המאפשר בפשטות להחליף כיוון ולהביט אל הרחוב, לרענן את הנפש במחזה המשובב של מעט מכוניות החולפות להן בדרכן מבית או אליו, באנשים שיצאו לעשות ספורט או סתם לשוטט בשכונה, אפילו במכוניות לפינוי פחי הזבל שמגיעות כאן בשלל צבעים. זה הכי עיר שאפשר לדמיין במקומות כאלה. 

אחד הדברים הראשונים שאני עושה בבוקר זה לפתוח את דלת המוסך. זה יוצר אפקט של רוכל בשוק מזרח ירושלמי שפותח את הבסטה. גם אני מציג לראווה את מיטב כלי העבודה, הסולמות, הגרוטאות ומכסחת-הדשא. 

את מכונת כיסוח הדשא קנינו עוד לפני שהספקנו לעבור לכאן. החזון של אישתי דיבר על כיסוח עצמי של הדשא אחת לשבוע או שבועיים כדי לחסוך את השכר של חוזה, הגנן המקסיקני שכבר יצרנו איתו קשר. מדי פעם היה חוזה מגיע כדי לטפל בגינה לקראת המעבר שלנו. זאת היתה ועודנה מכונה משוכללת, המילה האחרונה בתחום טכנולוגיית כיסוח הדשא הביתית עם מנוע הונדה, מצערת קלה לאחיזה, החלפת כיוון תנועה ואחריות למאה שנה או 40 אלף קילומטר רבוע של דשא, מה שיבוא קודם. 

בריכה שכונתית
בריכה שכונתית

כשנכנסו לבית, אישתי מצאה עבור המכונה פינה יוקרתית בתוך הגראז', במיקום שבו המכונית שלנו, למשל, הייתה יכולה להיכנס. מאז אותו היום המכונה עדיין חונה באותה הנקודה ממש וכמו שאתם יכולים לנחש מעולם לא הופעלה. חוזה ממשיך להגיע ולכסח את הדשא תמורת תשלום נאה, אבל אני עדיין חושב שהצעד של אשתי היה נבון. להראות לכולם, כאלה שחולפים לאורך הרחוב בדרך לטיול ערב או לבריכה שאנחנו בית נורמטיבי, עם מכונת כיסוח דשא. הם בטח מתפעלים מזה שאנחנו מחזירים אותה לניילונים בכל פעם אחרי שאנחנו משתמשים. זה מוציא שם טוב לנו ולישראלים בכלל, אני מאמין. 

האמת היא שהיו לי מחשבות למכור את המכונה ולהחזיר מעט מהשכר של הגנן. הדרך הקלה ביותר לעשות את זה, כך חשבתי היא בעזרת אפליקציה שנועדה לדיירי שכונות בארצות הברית ונקראת נקסט דור. האפליקציה הזאת משרתת עשרות אלפי שכונות ברחבי ארצות הברית ומאפשרת לכל דייר לגלות את מיטב החדשות וההתפתחויות ברחבי השכונה שלו, כמו למשל איפה לא פינו את הזבל, לאן נעלמה החתולה של גברת ויליס, היכן עומדים להניף בגאווה תמרור חדש ושאר מטעמים אקטואליים רבי חשיבות. 

למרות הסלידה הראשונית שלי מהאפליקציה בהיותה רשת חברתית ששוברת את חוזה הפרטיות שמתבטא באותה גדר מדוברת, חשבתי שאוכל למכור שם את המכונה בקלות ולכן העליתי פוסט שכונתי, למכירה מכונת כיסוח דשא כחדשה. האפליקציה הירהרה לרגע ואז פלטה לעברי רצף של ידיעות דומות ובלתי רלוונטיות להחריד מהנעשה ברחבי היקום השכונתי. עוד שעה עברה ושמעתי את עצמי אומר לאפליקציה החברותית מדי, בעודי יושב בגראז', משקיף אל הרחוב הבלתי הומה. אוקיי, זה מספיק, את חוזרת למקום שממנו הגעת. מחקתי את האפליקציה ואמרתי לילד, קדימה, הולכים לבריכה. 

בדרך לבריכה חלפנו על פני גראז'ים פתוחים וסגורים. מדי פעם מישהו נופף לנו לשלום ואנחנו החזרנו לו במחווה דומה. אמריקה הפרטית. 

בבריכה הפרטית לא פחות של השכונה, קידם אותנו לצד המנעול האלקטרוני המגמגם שלט קטן. מישהו כתב עליו out of order, לא בשימוש. 

לרגע חששתי שאולי הבריכה כולה לא בשימוש, כלומר שאולי משהו נורא קרה למים, אבל הילד שלי שיכנע אותי שהם בטח התכוונו למנעול, כי הוא תמיד בעייתי וזוג הסינים שבדיוק הגיעו לשחות הסכימו איתו כי אחרת היה שלט גדול, באנגלית ובטח גם בסינית, הבריכה לא בית שימוש, אסור להיכנס למים. 

אני והבן שלי התכוננו להיכנס למים בזמן שהסיני כבר קפץ פנימה. לא הספקנו לשכשך את רגלינו יותר מדי ושתי נשים שיצאו לסיור עם הכלב שלהן עצרו ליד הגדר הפרטית של הבריכה וקראו לנו, סליחה, למה אתם במים? יש שם שלט, לא בשימוש…

מה הבעיה? שאלתי. זה המנעול, אבל הוא פתח לנו דווקא. הם כנראה סידרו את זה.

אחת הנשים החמירה את מבטה ואז אמרה, לא ראיתם מה כתוב באפליקציה? 

איזו אפליקציה? 

האפליקציה של השכונה… הם כתבו שהבריכה לא בשימוש. הילדה שלי אמרה שהיא גם ראתה עוד שלט עם יותר פרטים על מה שקרה… שם בתוך הבריכה, אבל עכשיו אני לא רואה אותו. אחד הילדים כנראה עשה poop במים.

מה זה? סליחה? אמרתי תוך כדי שאני תופס את הילד בחולצה לפני שהוא מזנק למים.

ילד אחד… ברח לו. זה היה לפני כמה שעות. הם עידכנו מיד באפליקציה. מזל שיש אפליקציה, הא? עכשיו כדאי שתלכו הביתה ותגיד גם לבחור ששוחה שם. אני במקומו הייתי יוצאת והולכת להתקלח עם הרבה סבון. 

הנשים המשיכו בדרכן ואחרי שחישבתי עם עצמי שלא יכול להיות שהן תועמלניות של אפליקציית נקסט דור כי השכונה שלנו לא כזאת מבוקשת, קראתי לאשתו של הסיני, הסינית, שתגיד לבעלה שייצא החוצה כי היה קקי במים, או ככה לפחות השמועה על פי האפליקציה. היא סימנה לו משהו והסיני הוציא את הפרצוף מהמים והחזיר לה כמה מילים רגע לפני שחזר לשחות, כנראה משהו כמו, רק מסיים 20 בריכות ויוצא או אולי, למה, אצלנו בשנגחאי אנשים שוחים במים מינרלים?

בדרך חזרה הביתה, מול אותם הגראז'ים הפתוחים הספקתי להוריד את האפליקציה מחדש ועכשיו אני שוב מעודכן לגבי כל פיפי, כלומר, כל פיפס. העליתי גם את מכונת כיסוח הדשא לאפליקציה עם הודעת למכירה אבל התגובה היחידה שקיבלתי עד כה היתה מאישה בעלת שם שמזכיר את זה של אשתי שפנתה אלי וכתבה: תוריד את זה מיד מהלוח, או שאני מבטלת את החוזה עם חוזה ואתה יוצא לגינה לכסח בעצמך. 

הקיץ כאן בג'ורג'יה הוא העונה של הרעמים והברקים. הסערות מתחילות בדרך כלל בשעות אחר הצהריים. מזג האוויר פה יכול בהחלט לאתגר אבל בסך הכל הוא מתנהג יפה ודואג לנו לגיוון. השילוב של החום והגשם יוצר לפעמים לחות שיכולה להגיע למאה אחוז אבל באמריקה כמו באמריקה לכל מספר שאתם מקבלים צריך להוסיף tax וככה אתם מקבלים לחות של 104 או 107 אחוז, די בקלות, ביום מעונן של קיץ בסוף חודש יולי.

בעוד בישראל סוף חודש יולי הוא תאריך שעדיין לא מסמל את התקווה הגדולה, את הבשורה של סוף הקיץ, כאן סוף חודש יולי זאת התחלה של משהו משמעותי שכן בתחילת אוגוסט חוזרים הילדים ללימודים וכל המשפחות הנורמליות באשר הן, אלה שיש להן מכונת כיסוח דשא בגראז' ואפליקציה פעילה של נקסט דור, שבות להשכים קום.

גם אנחנו נשכימה קום בקרוב וכבר עכשיו במוסך מחכה ארגז מלא בציודים לבית הספר. כל בית ספר וכל כיתה מצפים לתרומה של ההורים שכוללת ציודים כמו מחברות, קלסרים, עפרונות, מחקים, דפים ושאר מיני טובין ואנחנו כבר רכשנו את ארגז התרומה שלנו. הארגז יושב במוסך, במיקום פריים, די באמצע הרחבה, במקום שבו המכונית שלנו למשל היתה יכולה לחנות בנוחות. אבל הוא מתרווח שם לבדו, בלעדיה, אולי שולח לה מתוכו פתקים סודיים בשעת לילה, כתובים בעיפרון עם סימנים של מחיקה. 

מכונית יקרה, אנחנו כותבים לך מהמוסך הגדול של המשפחה. זה גראז' נהדר. אנחנו לא יכולים להגיד שקריר פה במיוחד אבל בסך הכול זהו גראז' ראוי ומרווח. יש עוד מקום על הקירות וחלק מהוווים לא משמשים לתלייה של שום תיק או חפץ כלשהו. אנחנו יודעים עד כמה את עורגת להיכנס פנימה, להעביר ליל חנייה אחד מעבר לדלת היורדת מולך ערב ערב באכזריות. אל תתייאשי. אולי יום אחד תזכי כמו מכוניות אחרות בשכונה הזאת ממש להגשים את החלום שלך. להיות אחת מאלה. בינתיים, החזיקי מעמד, שלך… יוני עפרוני ודוני מחברוני.

או שאלה הזיות קיץ של לחות פלוס מס. 

עוד כמה ימים יפנה הארגז את מקומו וימצא משכן חדש בבית הספר. הלימודים יתחילו והקיץ יגלה סימנים של היחלשות. הצרצרים והציקדות יעלמו, העלים יתחילו לנשור… יגיע הטיפוס ההוא שנקרא סתיו שכמה שקשה להאמין עכשיו בטח יצליח לגרום לנו להתגעגע לימי הקיץ ארוכים, לישיבה בגראז' הפתוח, לבריכה הנקייה יותר או פחות, לכל היופי הקיצי הבלתי מושלם אבל ההכרחי הזה.

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם