במנהרת הזמן לעולם של פעם, בעיר פאס במרוקו

0

דאטה אנליסט, חוויית המשתמש, ניהול מוצר, ג'אווה, פייתון, בינה מלאכותית, מפתח בענן? קחו קורס אונליין במיטב מקצועות הטכנולוגיה והזניקו את הקריירה שלכם לדרך חדשה. הקורסים (באנגלית בלבד) מתחילים ב- 11 וב-12 בנובמבר. לפרטים הקליקו כאן...


מאת דר' גלעד (גילי) חסקין

טיול למרוקו הינו נגיעה בקסמו של המזרח.  זהו סיפור מרתק של עימות בין הצינה המנשבת מהרי האטלס המושלגים לבין נשימתו החמה של המדבר. יש בה – במרוקו- מצודות בנויות מבוץ, כפריים בֶּרְבֶּריים וגם ערים, שהיו בעבר בירותיהן של אימפריות ומתחו את גבולותיה של מרוקו, צפונה ומזרחה. פאס, היתה בירתם של האידריסיים, שליטיה הערביים הראשונים של מרוקו. אלו שהביאו אליה את דתו של מוחמד. היא העתיקה שבין הבירות האימפריאליות במרוקו והעיר המדיוויאלית המושלמת ביותר בעולם הערבי. היא אחד המרכזים העתיקים של האיסלאם ומשום כך מוכנה גם "העיר הקדושה".

העיר שוכנת למרגלות הרי האטלס התיכון, באגנו של נהר סֶבּוּ, בתוך מרכז חקלאי פורה.  לפי המיתוס הרווח, העיר נוסדה במאה השמינית על ידי מולאי אידריס הראשון, כעיר מוסלמית באמצע הדרך בין שתי הערים שבהם פעל; ווֹלוֹבּוֹליס הנוצרית וסֶפְרוּ היהודית.  מספרים כי המייסד המיתי, שלימים הפך לקדוש, הלך לאורך המים היוצאים ממעיין ראס-אל-מה, עד שהגיע למישור מושקה היטב, שם המליץ לו איכר זקן, לייסד את עירו.  תוך כדי בנית הבניין הראשון של העיר לגדת הנהר, מצא מולאי אידריס גרזן זהב – Faz וזה המקור לשמה של העיר.

ה"פאסים", תושביה של פאס, ידועים ברחבי מרוקו כפיקחים ומתוחכמים. מלעיזיהם טוענים, אולי בקנאה, שהם קמצנים. יש המשווים את מיקומה של פס בלב המדינה, לשליטת תושביה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח. הם פיתחו תרבות עירונית מתקדמת, מסורת אינטלקטואלית, מטבח, לבוש וסגנון מיוחדים. כך למשל, הלבוש העירוני האופייני הוא ג'לבייה לבנה, עם רצועה רקומה בחוטי כסף. כאן מקורו של הכובע הגלילי המוסלמי ("תרבוש") ומכאן שמו -פאס. הקערה האופיינית היא עוף אפוי בטאג'ין והרים של קוסקוס מבושל עם קינמון וצימוקים, כשמסביבה צלחות קטנות של זיתים, יוגורט וגלגלים ענקיים של לחם. מנה מפורסמת אחרת היא פסטיליה פאסית, מעדן מבצק עלים, בשר יונים טחון ואבקת סוכר…

ב"עיד אל כביר", היינו חג הקורבן המוסלמי,  שוחט כל אב משפחה, כבש במו ידיו ומבתר אותו בעצמו (כך עושה גם המלך; הדבר מוקרן בטלוויזיה). הילדים מנפחים את הריאות כאילו היו בלונים. האב מתחבר לעורק הראשי ומוצץ דם כדי לשאוב ממנו כוח.

בפאס שלושה רבעים:

  1. העיר העתיקה, שהוקמה במאה השמינית והיא לב לבו של הטיול.
  2. העיר החדשה:  (פאס אל ג'דידה) שהוקמה במאה ה- 13 ובמרכזה ארמון המלוכה. בדרומה נמצא "המלאח", שהיה פעם שכונת היהודים.
  3. העיר המודרנית (וילה נוויל), רובע של בתי מגורים ובתי מנהלה, נבנתה על־ידי המרשל הצרפתי ליוטה. יש בה שדרות רחבות, חנויות מהודרות ועניין תיירותי מועט.

הסיור מתחיל בדרך כלל בעיר החדשה, ברחבה שמול ארמון המלך. שטח הארמון כ- 820 דונם (סדר גודל של ירושלים העתיקה) הוא נחשב ליפה ביותר ולגדול ביותר מבין ארבעה עשר ארמונותיו של מלך מרוקו. באירועי קבלת פנים חגיגית לכבודו של המלך, מכסים סוחרי השטיחים של פאס, את כל הרחבה הגדולה בשטיחים. הארמון נבנה במשך כשבע מאות שנה על־ידי השושלות השונות. האגף החדש יחסית נבנה ב-1980 על ידי המלך חסן השני, כדי לארח את הפסגה הערבית השתים עשרה. לארמון שבעה שערים, אחד לכל יום בשבוע, מעובדים בעבודת ברונזה קפדנית, מלאכת מחשבת של ממש. הרחבה שליד הארמון מרשימה במיוחד בשעות אחר הצהרים, כשדלתות הברונזה נוצצות באור זוהר של שקיעה. בפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, נערכו כאן הפגנות זועמות שתמכו בסדאם חוסיין. המלך, כדרכו, פעל ברכות לשון ובזרוע נטויה. הוא שיבח באמצעי התקשורת את אמונתם היוקדת של המפגינים ובו בלילה החליף את מפקדי המשטרה….

כישראלים וכיהודים אנו שמים את פעמינו אל המְלָאח, כך כונו שכונותיהם הסגורות של היהודים, ווריאציה מרוקאית ל"גטו" האיטלקי או ה"חוּדֶריָה" הספרדית.  ישנן סברות שונות למקורו של השם "מלאח". אולי משום שהשטח נחשב למלוח, בעל איכות גרועה; אולי משום המלאח הראשון הוקם במקומו של שוק המלח ואולי משום שאחד העיסוקים היהודיים היה שימור ראשיהם של אויבי המלח, שהותזו על ידו, על ידי המלחתם, טרם שיציגום לראווה על חומת העיר.

המלאח היה מעין סימביוזה בין השליט לבין נתיניו היהודים. הם סיפקו עבורו שירותים מסחריים ופיננסיים והיו אוכלוסיה שהיה קל יחסית להטיל עליה מסים והוא סיפק להם הגנה, שהיתה חיונית בערים תוססות ורוויות מהפכות כבמרוקו.

המלאח של היום ריק מיהודיו. אם כי כמה מהתושבים עדיין זוכרים אותם לטובה. המיתוס שהעצים את הזיכרונות של הגלות מספר על החלל שהותירו היהודים אחרי לכתם.  

אני התרשמתי שמרוקו חסרה ליהודיה, לא ברור עד כמה הם חסרים לה. המדריך המקומי סייע לנו לאתר את בית הכנסת "צרפתי" ואת בית הכנסת "פזיאן"; היום בית מגורים ובזאר. קל יותר היה לאתר את הבית שהרמב"ם שהה בו בדרכו מספרד למצרים. לא ייאמן, כאן, בבית הזה ממש, חי "הנשר הגדול", התיאולוג, הפילוסוף ואיש המדע.  מגדולי בניו של העם היהודי לאורך כל הדורות.

"מוסא אבן מיימון" הינו גם גיבור תרבות ערבי והעיר משתבחת בו.  קדם לו רבי יצחק פאסי, מחבר "התלמוד הקטן". לא רחוק ממנו מביתו של הרמב"ם חי אבן ח'לדון (1332-1406), מגדולי ההיסטוריונים הערביים. שחיבר ספר היסטוריה עולמית בשם "כתאב אל עבר. לחיבורו זה הקדים מבוא ארוך שהוא למעשה ספר מיוחד בשם "אלמקדמה" (ההקדמה), הדן בתרבות האנושית בכללה.  זהו הספר הראשון שנכתב אחרי אריסטו, שיש בו משום ניסיון לבאר את חיי החברה, מתוך הסתכלות ביקורתית ולא על יסוד עקרונות דתיים מוקדמים.

חייהם של יהודי פאס, כמו של ייתר יהודי מרוקו, היו רצופים עליות ומרודות, כגורלם של היהודים בכל מקום. בשלהי המאה ה-15, קלטה העיר רבים ממגורשי יהודי ספרד, שעלו בהשכלתם התורנית על זו של בני המקום וחיש קל הפכו לנותני הטון. נוסע במאה ה-16, היטיב לתאר את חייהם של היהודים: "במלאח יש רחבה גדולה מעוטרת בחנויות, בתי כנסת ובתים בנויים יפה, בו חיים היהודים כבעיר נפרדת. מספרם מגיע לכ- 10,000 איש, מפני שבכל בית יש 5–4 משפחות. מרביתם גורשו על־ידי המלכים הנוצרים ובהם כמה עשירים. בראשם עומד שיך או מושל, שהוא השופט והוא גובה את מה שעליהם לשלם למלך. הוא גובה את ההיטלים על סחורותיהם ותוצרתם משום שהם משלמים מס על כל מה שהם עושים ומוכרים. בבואם אל המלך הם מחויבים לחבוש מצנפת שחורה ועליה או על הכובע וכן על בגדיהם צריכים לשים טלאי כדי להיבדל מאחרים.  אם יש יהודי עשיר, המלך מחרים את רכושו ולפעמים אפילו לוקח את חייו. אך הם יודעים להסתדר יפה והם פיקחים בעסקים, עד שהמלך והשרים מפקידים בידיהם ניהול משקם והכנסותיהם."

בית הקברות היהודי שמור ומטופח. שומר המקבל את שכרו מהמדינה מקפיד על הניקיון ומסביר לנו פנים. שמירה על בית קברות של מיעוט הינו קריטריון מצוין ללימוד על מידת סובלנותו של משטר. ליהודים אסור להיכנס לבית קברות מוסלמי ולהפך. בולטים קברי סת חתואל וקבר ר' שלמה אבן עמר. אנו נחפזים אל קברה של הצדיקה סולליקה. היתה זו נערה יהודיה יפהפייה, ילידת 1817, שסירבה להתחתן עם מוסלמי מנכבדי העיר. למזלה קצר המועד היא אומצה על־ידי הווזיר, אך למרבה הצער גם הוא התאהב בה. מכיוון שסירבה להתאסלם ולהינשא לו, הוצאה להורג על ידו וגופתה הוגנבה על־ידי היהודים לבית הקברות. עם השנים הפכה לנערצת, גם על ידי מוסלמים, בדרכו הפתלתלה של המיתוס.

הארמון יפה, המלאח מרגש ובכול זאת, לבו של הטיול הינו העיר העתיקה.  זוהי עיר עתירת תרבות, בעלת מסורת דתית-ערבית, שאופייה מזרחי, אך עברה ולבה שרויים במערב. פאס היא תזכורת חיה למאות הראשונות לכיבושי האיסלם, ל"תור הזהב" שלו, עת קם כאן אחד ממרכזי הידע המערבי, עד כמה שזה נשמע מוזר כעת. זוהי שמורה היסטורית, עם רבעים אוטרקיים, גילדות של אומנים והמוני אדם הדרים בצפיפות ומתרוצצים ברחובותיה העקלקלים כנמלים עמלניות.

לפאס העתיקה שער מרשים, כחול בצדו החיצוני וירוק בצדו הפונה אל העיר. בניגוד לאמונות התפלות, הפעם של התיירים. הכחול מסמל את השעון והירוק את האיסלאם. אריחיו הכחולים של השער, כמו או של המבנים העתיקים, העניקו לפאס כינוי נוסף "העיר הכחולה", להבדיל משכנתה מקנס המכונה "הירוקה", ממרקש האדומה ומקזבלנקה הלבנה.

פאס מאפשרת למטייל, הצצה דרך חלון הזמן אל ימי הביניים.  זוהי עיר בת כ- 1200 שנה, מוקפת בחומה עבה בעלת ארבעה עשר שערים ובלבה מסגד קיירוואן, אחד המרכזים הקדושים לאיסלאם בצפון אפריקה ועוד כשלוש מאות מסגדים קטנים יותר. העיר מחולקת ל-187 רבעים. בכל אחד צריך היה להיות – לפי החוק – מסגד, מדרסה, מאפיה, מזרקה (סביל) וחמאם. סך הכול יותר מ- 300 מסגדים.

לעיר העתיקה שני חלקים: "אל אנדלוס", המבטא את החיבור המרוקאי, בן מאות השנים אל ספרד ואילו "אל קירואן" מבטא את החיבור אל העולם הערבי ואל ארצות צפון אפריקה. ואכן יש בה מן הפראות הצפון אפריקאית ומן העידון הספרדי.

הכניסה לעיר מותרת להולכי רגל בלבד, על שתיים ועל ארבע.  הסמטאות הומות אדם, השוק מסודר ומטופל להפליא ומכל עבר נשמעות קריאות האזהרה של החָמָרים, הצועקים "בָּלָק", בלק", היינו זהירות, הקוראת להולכי הרגל לסור מדרכם.

העיר העתיקה של פאס הינה מבוך של רחובות מתפתלים וסמטאות עוורות, כמיטב מסורתו של המזרח, ללא ככרות מיותרים שיאפשרו להמון להתאסף וללא צירים ישרים שיקלו על תנועתו.  שליטה היא שם המשחק.. ובכל זאת, הסמטאות הללו היו קן מוצלח להתפתחות אינטריגות פוליטיות ואחרות ומשום כך כונתה גם "העיר הסודית". ייתכן שמסיבה זו העבירו הצרפתים את בירתם לרבאט; כדי להתרחק מקנאותה הדתית של פאס ומהאינטריגות שרחשו בחצרותיה.

לעיר כינויים שונים המתייחסים לגילה, צבעה ולאופיה. ה"נשיונל ג'אוגרפי'" בחר בכינוי פחות רומנטי והוא "העיר בסכנה", משום שפאס מאוימת על ידי שיני הזמן. המהגרים הרבים הנוהרים אל העיר והלחץ הדמוגרפי שהם יוצרים, מהווים סכנה לשימורה. כבר ב-1960 הציע אונסק"ו תכנית לשימורה של העיר, אך זו יושמה רק בחלקה.  בינתיים, המנהגים המקומיים עוזרים מעט לשימור פני העיר, כי כשבית נהרס, בונים את החדש מאותם חומרים. לפיכך, בית בן חמישים ובית בן 500 שנה נראים דומים להפליא.

בין המבנים החשובים שבעיר העתיקה נמנית מדרסת אבו עֶיְנָניָה, שנבנתה על־ידי הסולטן אבו עינן (1351-1358), בן השושלת המרינידית. זה המבנה הדתי היחידי בעיר הניתן לביקור. המדרסה מרהיבה בעיטוריה ונחשבת ליפה ביותר במרוקו. יש בה שילוב נהדר בין עיבודים של עץ ארז, גילופים בסטוקו ומוזאיקה של אריחים מזוגגים  מדרסה היא בעקרון פנימייה ללימודי קוראן, אולם במהלך השנים הפכו הטובות שבהן לבתי ספר פרטיים למקורבי השלטון. השליט השתמש במדרסות ליצירת מרכזי תמיכה. מדרסת אבו עינניה נוסדה למעשה כבית ספר מטעם הלטון, מול אוניברסיטת קיירואן העצמאית. כדאי להזכיר שהלימודים במדרסה היו פונטיים בעיקרם. תלמידים ברברים רבים לא ידעו קרוא וכתוב באופן מושלם (כיוון שנולדו ללא שפה כתובה).

בניין חשוב אחר הוא זאוויה מולאי אידריס השני. זהו מבנה קבר, שבסמוך לו נבנה מסגד, כדי להתגבר על איסור התפילה בקברים. מולאי אידריס הוא הקדוש הרשמי של העיר. חשיבותו הדתית נובעת מתפקידו המדיני – הוא אחרון צאצאי מוחמד, שהצליח לנהל את מרוקו כיחידה אחת.  אחרי מותו החלה הממלכה להתפורר. הקבר הוא מבנה עתיק שראשיתו במאה ה-9. הוא נעזב, נהרס ו"זוהה מחדש" בראשיתה של המאה ה-14, בתקופת השושלת המרינידית, שהתרפקה על אידיאל עתיק יומין – ימי הזוהר של האידריסיים.  פולחן כזה לא יכול היה להתקיים בתקופת שלטונן של שולשות המורביטון או המווחדון, שכן בתקופתן, הפגנת נאמנות לאידריסים, נחשבה להנפת נסו של מרד נגד שושלות זרות אלו. הכניסה אסורה על כופרים, אולם ניתן להציץ דרך פתח בשער הנשים, לקבר עצמו, שמכוסה בפיסות בד, זכר לנדרים.  ביקור בקבר נחשב לסגולה כנגד עקרות והראייה היא המנעולים שתלויים על חלונות הקבר מבחוץ. אולם קדושתו של מולאי אידריס יכולה לסייע גם ללידה קלה ולברית מילה ללא בעיות. הקבר תפקד בעבר גם כקרנות המזבח עובר רוצחים.

אנו עוזבים את המבנים, מניחים לאמנות ולהיסטוריה ויוצאים אל השווקים.

שוק החמאה ממוקם בתוך כלא מהמאה ה-14 ולו אומְנוֹת עבות במיוחד. בשוק עין אללו מוצרי עור ייחודיים. פעם שכנה כאן גילדה שעל מוצריה התנוסס סמל מוזהב. שוק החינה הינו שוק חינני של עלי וממרח חינה. לידו קיים גם שוק מכשפות. הפרוס בצל עצים.  סוק אל עטארין הוא שוק תבלינים המדיף ניחוחותיו למרחוק. לא מייצרים תבלינים במרוקו, הם מיובאים לכאן מן המזרח, אך סוחריה של פאס משכילים לערום אותם בפירמידות מחודדות, צבעוניות להפליא ומדיפות ניחוחות חריפים למרחוק. סוק אל נגארין, היינו, שוק הנגרים. זהו שוק "גילדאי" בעל אופי מדיוויאלי, שעדיין לא הפך לתיירותי. אפשר לשאוף לעומק הריאות את ניחוחם של עצי הארז והערער המגולפים לעייפה ולראות לא רק רהיטים לשימוש יומי, אלא גם  אפיריונים לחתן (מרובע) ולכלה (מעוגל).  

פאס היא קונגלומרט עצום של שווקים: שוק הצמר, שוק הצבעים, חרשי הנחושת והקדרים.  השווקים הללו אינם רק דוגמא מובהקת לעיר המוסלמית-אירופאית של ימי הביניים, אלא גם חגיגה של קולות וצבעים.  הדוכנים דומים ליצירת אומנות. כל אחד מהם ובעיקר כולם ביחד הם פאזל מרהיב של צבעים, סימפוניה של קולות, ערב רב של ריחות.  

הפאסים מכונים גם ה"ייקים" של מרוקו. בניגוד לערבוביה החושנית של מרקש, שוקיה של פאס הם מופת לסדר וניקיון. ברחוב אחד מרוכזים סוחרי התמרים. שורות שורות של ארגזי עץ, מלאים בתמרים הממוינים לפי צבע וגודל.  אי אפשר שלא להיזכר בהמלצותיו של הרמב"ם לשימוש בתמרים, לחות או יבשות, לפי צרכים מוגדרים, לא בהכרח תורניים… כמה מן הסוחרים הזריזים בוצעים את התמרים, שולפים את חרצניהם וממלאים אותם באגוזי מלך. סמוך להם דוכני צימוקים, גם הם זוהרים בשלל גווני אדום וצהוב. לא הרחק מכאן, דוכני הירקות. בשקי היוטה מבצבצים בצלים המבריקים בקליפתם ושומים המתפוצצים כמעט מגודל שיניהם. כמה ריבונים נבצעו במתכוון על ידי הסוחרים וגרגיריהם האדומים נשפכים החוצה. אל התאנים המבוקעות נמשכות גם הדבורים והמוכרים מגרשים אותם בנפנופי ידיים או נייר. ציורי מכולם הוא רחוב החמוצים. פירמידות מחודדות של זיתים, שחורים וירוקים, מבריקים ונוצצים למרחוק, ביניהם תחובים פלחי לימונים מוחמצים אף הם, ויוצרים קומבינציה של צבעים המפעילים את בלוטות הריר. אין צורך להתאפק יותר מדי. המוכרים מגישים למבקר את הזיתים, את האגוזים, את התמרים, את הגבינות, היישר לפיו.  כך שגם חוש הטעם יוצא נשכר מן הביקור.

סוק אל דבחין הוא אזור הבורסקאים, מעבדי העור. במאה ה-14 התקיימו בפאס שלוש גילדות נפרדות לבורסקאים, בהתאם לסוג העיבוד. לכאן מביאים את העור שעובד תחילה בבית, בעיקר על ידי גירוד של שאריות הבשר, השומן, הצמר והשיער. השלב הבא הוא המלחה, השריה במים, גירוד והשריה בחומרי בריסה, בעיקר כתש (ספלוני אלון תבור), שבשלו במים רותחים עד שהאדימו. חומרי בריסה נוספים נעשים מקליפות גזעי אלון, קליפות רימונים, קליפות שיזף קוצני ובעיקר אוג הבורסקאים.  משרים את העור במשך יומיים בכל בריכה, זורים עליו סיד, מגלגלים ומייבשים בשמש כשהצד הפנימי כלפי מעלה. לאחר הייבוש נמתח העור על גבי לוח עץ, מגורד במגרד מיוחד. השריה נוספת בסיד, בצואת כלבים; בתמיסת קמח ודריכה ברגליים. השלב הבא הוא הרתחה בדוד נחושת, השריה בתמיסה, ריסוס במי גופרית, שטיפה נוספת במים נקיים וגלגול כגליל. הבריכות השונות מדיפות ריח רע. לא לחינם הושבו הבורסקאים היהודיים בשולי בית הכנסת.

אנו מטפסים לגגו של בית מספר שש. הצחנה עולה אל על ומכבידה על הנשימה. עלי נענע הנדחפים לנחיריים מסייעים למבקרים לשרוד את הסרחון.  המראה הנשקף ממעל עוצר נשימה ולא רק בגלל הריח. הצבעים מחפים על הכול:  בריכות מלאות בנוזלים צהובים, אדומים ואפורים. תשבץ של גווני צהוב ואדום.  מעבדי העורות מתרוצצים בין הבריכות, אדישים לתיירים, מרוכזים בשלהם. שוקדים על מלאכתם, במכנסיהם הקצרים ובחלוקיהם המזוהמים, כבימים ימימה. כמו בתקופת המשנה, בה הוטבעו חלק מהמושגים הקשורים במלאכה הזאת.

בדור הבא ספק אם יהיו עוד בורסקאים.  ספק אם יהיה במאה ה-21 מקום למלאכות עממיות.  לא רק הבורסקאים ייעלמו מן הנוף, גם מנפצי הצמר, מגלפי העץ, הקדרים, הכובענים ומתקני הסירים שהלמות פטישיהם נשמעת למרחוק.  הילדים העובדים כשוליות בבתי המלאכה השונים אינם נותנים את דעתם כי הם הדור האחרון העוסק במקצועם. עולם הולך ונעלם.

לבי הולך שבי אחרי הבזאר, המרגש בשילוב שבין סדר וארגון אירופאים כמעט, לבין חושניות מרוקאית. כל ביקור בבזאר הוא ביקור אצל בעלי מקצוע: בכל פעם שאני מזדמן לפאס אני מבקר את עושי הגבינה, את מפטמי האפרוחים, את רוקמי הג'לביות, החייטים והמרפאים העממיים, שיודעים לרקוח שיקויי מרפא מצמחי ההר המדבר.  כל ביקור כזה הנו חזרה במנהרת הזמן לעולם של פעם.

**

התפרסם לראשונה באתר ynet. המאמר המלא והמעודכן מופיע כאן לראשונה

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם