בלוג אטלנטה: כשהדשא שלך ירוק יותר

0

בשבוע האחרון הבן שלי למד בכיתה אל"ף שיר חדש ופטריוטי בשם אמריקה היפה. מיד הגעתי למסקנה שזאת הזדמנות מצויינת לסרטון ויראלי בגבולות המשפחה. אחרי שהתאמנו אני והוא על השיר, תפסתי את הגיטרה ואמרתי לאשתי שבסוף השבוע אנחנו מוכרחים למצוא איזה דגל אמריקאי איפשהו בחוץ, כדי לצלם את כוכב היוטיוב הבא שרק אמא שלי בישראל תראה.

אשתי מיד עצרה אותי ואמרה שזה רעיון קיטשי ואף מזיק ושאין שום סיכוי שהיא מחפשת לנו דגל מתנפנף באיזור אלפרטה – מקום שבו הספיקה כבר להכיר כמה וכמה אנשים בשנה האחרונה. מבחינתה, יש גבול לפאדיחה גם אם מדובר בהקרבה מבחינת המשפחה.

התעקשתי ובסוף הגענו לעמק השווה. ניסע לבית החדש שעדיין לא עברנו לגור בו ושם יש גדר גבוהה ככה שאפשר לצלם את הסרטון בחיק הטבע ולהיות מוגן בו בזמן ממבטי השכנים.

כשהגענו, יצאנו אני והילד לגינה ובזמן שהוא חזר על המילים של השיר ניצלתי את הזמן כדי לכוון את הגיטרה לקול צלילי ציפורים. יש כאן באמריקה ציפורים שהן רה, ציפורים דו, ציפורים פה, ציפורים מי. כל מה שצריך בשביל האקורד הפטריוטי המושלם.

פתאום ראיתי יד מנופפת מעבר לגדר. היי, מה נשמע? קרא הגבר שעמד מהצד השני. הנחתי את הגיטרה על גדר אבנים ננסית והלכתי אל האיש שהציג את עצמו בתור טרוי, השכן שלנו.

אז אתם עוברים לכאן? הוא שאל אחרי כמה משפטי היכרות שהחלפנו.

כן, עוד כמה חודשים, אחרי ששנת הלימודים תסתיים, אמרתי לו.

נעים מאוד, אני טרוי, הוא הציג את עצמו שוב. אני מצטער שהגינה שלי נראית ככה, מוזנחת. היינו בהרים בתקופה האחרונה… יש לנו שם בית נופש ולא הספקנו לטפל בה.

אין שום בעיה, אמרתי והצבעתי אל הגינה שלנו. גם אצלנו כמו שאתה רואה לא הכול מסודר. בטח ייקח קצת זמן.

בכל מקרה, חשוב לי שתדעו שאני לא השכן המזניח, סיכם טרוי.

או שאולי הוא רמז לגבי הציפיות שלו מאתנו?

מבט רחוק אל השכנים גילה שאכן החצרות שלנו הן היחידות שלא ראו מכסחת דשא בחודשים האחרונים.

טרוי המשיך לספר לי בזמן שאנחנו משקיפים על הדשא הצהוב אבל הקצוץ של השכן מהצד השני שהוא ואשתו עברו לגור בשכונה לפני כמעט עשרים שנה. הילדים שלי גדלו פה. הילד הגדול הגיע כשהיה בן ארבע. היום הוא באוניברסיטה. גם הבת באוניברסיטה. אני לא חושב שאני ואשתי נישאר פה עוד הרבה שנים. בטח נעבור צפונה, ל-Blue mountains ridge. אבל בכל מקרה, תדעו שזאת שכונה טובה מאוד. אתה שותה בירה?

אולי פעם אחרת, אמרתי לו וסימנתי לילד שלי שכבר אנחנו ממשיכים עם החזרות.

אתה יודע, טרוי, המשיך אחרי שסיפרתי לו שאנחנו מישראל. אצלכם בטח אין בתים כל כך גדולים עם חצרות כאלה… אתה רואה את השטח ההוא שם? כשהילדים שלי היו נערים היינו לוקחים אופנועים ונוסעים למטה בערוץ… אתה רואה שם? זה הכול שטח פרטי… הוא שייך לבית הלבן ההוא, הרחוק, אבל הם תמיד הרשו לנו לנסוע אצלם בין העצים. יש שמה גם אגם, אתה אולי יכול לראות…

ניסיתי למצוא אגם במרחק, מאחורי שורות העצים אבל לא הצלחתי. בכל זאת היה נחמד לדעת שיש שם אגם, גם אם לא רואים אותו.

טרוי נפרד לשלום ואני חזרתי אל אימוני הגיטרה. הסתכלתי שוב מסביב על הבתים השכנים. כן, טרוי צודק, הגינות שלהם מסודרות יותר אבל כולן צהובות נורא ודהויות. דווקא החצר שלנו נראית הכי שמחה והכי ירוקה. הדשא שלנו באמריקה באמת ירוק יותר.

אתה מכיר את הפתגם הזה, הדשא של השכן ירוק יותר, אני שואל את הבן שלי. הוא אומר שהוא לא מכיר ושזה לא מעניין אותו ושאולי כדאי כבר לגמור עם המשימה הזאת של הוידאו בשביל סבתא כי יש לו דברים אחרים לעשות.

עכשיו אני שם לב שאם מנגנים בגיטרה קצת קשה להחזיק את המצלמה שמצלמת, כלומר, אי אפשר, אפילו אם אתה ביבי קינג המקורי.

אני קורא לאישתי שתבוא לעזור אבל שומע איזה קול עמום מתוך הבית. שוב אני שם את הגיטרה בצד, אומר לילד שיש לו חמש דקות הפסקה מהצילומים ונכנס פנימה. בתוך הבית אני רואה את אשתי תלויה מחבל סנפלינג במטבח ומנסה למדוד את הרווח בין הארון לתקרה.

אני לא יכולה לעזור, אני מצטערת, היא אומרת ושואלת אם אני יכול לשחרר לה קצת חבל תוך כדי.

מאז שקנתה את הבית היא רצה בין חנויות פרקטים לקבלנים שיודעים איך לתקן חולשות של בתים אמריקאים. בחודש האחרון למדנו שנינו שבית חדש זה בעצם בית ישן שדורש שיפנקו אותו. כמו לקחת תינוק שזה עתה נולד ישר מהבית חולים רק שבמקום להחליף חיתולים מחליפים רעפים. בסיכום השנתי זה יוצא אותו סכום, אני חושב.

אני יוצא החוצה, חזרה לגינה ומספר לילד שזה אבוד, שאי אפשר לצלם את השיר. חבל, הוא אומר, סבתא בישראל לא תאהב את זה. היא שולחת לי מתנות רק כשאני עושה משימות.

אל תדאג, אני אומר לו, נמצא משימה אחרת. אולי פשוט תדקלם את השיר בלי מוזיקה או תשיר בלי גיטרה.

הדשא שלנו ירוק יותר
הדשא שלנו ירוק יותר

לשיר בלי גיטרה זה רעיון, הוא אומר ומתחיל לשיר.

אמריקה היפה נשמעת קצת לא מכוונת כשהוא שר בהתלהבות אבל בלי ליווי של הגיטרה.

אני מפסיק אותו אחרי בית ופזמון, עזוב עזוב, בוא נעשה משהו אחר.

פתאום אשתי מופיעה בחצר. היא נזכרה שיש לנו תור בבנק ושאנחנו צריכים לעזוב הכל ולנסוע. היא רוצה לפתוח לי חשבון נפרד כדי שאוכל לחבר את העסק, כלומר את המגזין הזה שאתם קוראים עכשיו, ולערוך לו רישומים מדויקים, הוצאות והכנסות.

שוב אנחנו יושבים אצל קנת' בבנק אוף אמריקה. זאת פעם רביעית או חמישית מאז שהגענו. בערך אחת לעונה אנחנו רואים את הילדים שלו גדלים בתמונות שעל השולחן. אחרי שנה פה כבר התרגלנו למבטא השחור המקומי והוא בעיניי הכי יפה שיש, לפחות בינתיים, עד שנעבור לסקוטלנד או אוסטרליה ונגלה מבטאים מגניבים וחדשים.

אז אתה רוצה לפתוח חשבון, הוא שואל אותי. באיזה סדר גודל של הכנסה אנחנו מדברים לשנה?

אני לוקח זמן לנסח את התשובה וכשאני אומר מה הסכום נשמע פרץ צחוק מתגלגל. אני מסתכל הצידה ורואה את אישתי מנסה ולא מצליחה להתאפק. עוד רגע עובר וקנת' מחזיק את עצמו שלא להצטרף אליה. אם הוא יצחק זה יהיה מאוד לא ממלכתי מצדו., כאילו שבנק אוף אמריקה זה לא בנק רציני והוא יודע את זה, אז הוא מחזיק את זה בפנים עוד שנייה אבל אז פורץ בצחוק גם הוא.

אוקיי, הוא אומר תוך שהוא מנסה לאסוף את עצמו, מהחלקים הקטנים שאליהם התפזר. אני חושב שאנחנו יכולים לפתוח משהו כזה. היה לנו פעם מקרה כזה, מישהו מאריתריאה, אני חושב. גם הוא היה סופר כזה.

מפה לשם ותוך כדי שאישתי נרגעת אנחנו עוברים לשלב החתימות. כאן בבנק אוף אמריקה החתימות נעשות על מכשיר אייפד וקנת' מיידע  אותי מתי כדאי להשקיע בחתימה ומתי לא כי יש חתימות חשובות וחתימות לא חשובות.

אשתי מנצלת את הזמן כדי להזמין פנקס שיקים. בזמן שקנת' מסביר לה על הצ׳ק המקומי ועל האפשרויות השונות כי פה יש שיקים שהם סינגל, צ׳קים שהם דאבל וצ'קים שהם טריפל.

מה זה צ'ק דאבל, אשתי שואלת ומניחה רגל על רגל.

זה צ'ק עם נייר קופי. את כותבת את הצ׳ק ושומרת לעצמך את ההעתק, אותו הדבר בטריפל רק ששם יש לך שני העתקים, אחד לך ואחד לרואה החשבון.

מעניין, אז אם ככה אזמין סינגל, אשתי אומרת ומפגינה ביטחון והתמצאות.

כשקנת' מציג את הצ׳ק על המסך, אשתי ממשיכה, ותגיד איפה אני עושה קרוס?

איפה את עושה מה? הוא שואל.

קרוס… על הצ׳ק… איפה אני מקשקשת, כדי שהוא יגיע רק לבן אדם שאליו אני רוצה שיגיע.

קנת' מסתכל עליה ושוב רואים איך פרץ הצחוק הולך ותופס תאוצה.

בישראל אנחנו מקשקשים על הצ'קים אם אנחנו לא רוצים שהם יהפכו למזומן, אני מסביר לו.

הוא בטח חושב שאנחנו משוגעים, מבקש סליחה ויוצא לרגע. אני מניח שהוא הולך לחדר צדדי כדי למות מצחוק אבל הוא חוזר רגוע אחרי דקה ומסביר לנו שבאמריקה לא מקשקשים על הצ׳ק. זה תמיד מגיע רק למוטב שהשם שלו מופיע בשורה הנכונה. 

הפגישה עם קנת' מסתיימת. בשלב לחיצות הידיים אני מתנצל בשמי ובשם אשתי, טוב, תראה,  יש לנו פה עוד מה ללמוד על אמריקה, אתה יודע, אנחנו רק שנה פה, צ'קים עם קרוס, צ'קים בלי קרוס, סינגל, דאבל… אבל יש גם דברים טובים שקורים למי שחדש פה, אני אומר בניסיון לאושש מעט את הרושם ההזוי שספק, כלומר די בטוח, השארנו עליו הפעם.

מה למשל, הוא שואל.

ממ… למשל… הדשא… הדשא שלנו ירוק יותר.

מה זאת אומרת? הוא שואל.

אתה יודע, לפני שבאנו לכאן הסתכלתי על הדשא של כל השכנים שלנו… הם בטח גם  לקחו אצלכם משכנתאות מתישהו… אולי אתה מכיר כמה מהם… בכל מקרה אצלם הכל צהוב ואצלנו ירוק. הנה תראה, אני אומר ושולף את הטלפון. אני מראה לו סקיצה, ניסיון צילום של הבן שלי שר את אמריקה היפה על רקע הדשא.

לקנת' קצת קשה עם הצלילים וניכר שזה לא הסולם שעליו הוא גדל.

הוא מכחכח.

לגבי הדשא, קנת' אומר ומתעלם במפגיע מהוידאו הויראלי המשפחתי, מה שיש לכם כרגע בגינה זה לא בדיוק דשא.

לא דשא?

הוא מסמן לנו לחזור אליו לשולחן ולהתיישב מחדש. הוא מפשפש בין הניירות שלו, מחפש דבר מה.

אתם מבינים, בג׳ורג׳יה הדשא בתקופה הזאת של השנה הוא בכלל צהבהב. הירוק יגיע רק בעוד חודש או חודשיים. מה שיש לכם בגינה זה עשבים שאתם צריכים לנכש. הרבה עשבים. אם אתם שואלים, אז כן, יש לנו הלוואות גם לטיפולי גינה עמוקים. אם תרצו אפשר לקבוע עוד פגישה, לדבר על פרישת תשלומים. כן… זה הרבה עבודה שמחכה לכם… אמריקה לא נהייתה כל כל יפה במקרה, אתם מבינים? אז למתי אנחנו קובעים?

הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
הירשמו לניוזלטר של זמן מקומי
קבלו כתבות מובילות ישירות למייל
ניתן להפסיק את המנוי בכל זמן

להשאיר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם